ההתמודדות שלפני וההתמודדות שאחרי

[מנחם]

ניקו, וחרוב, התחברתי מאוד למה שכתבתם בהודעות האחרונות. בעיקר בגלל שכרגע יש לי חברה ואני ממש מרגיש שאני מכריח את עצמי להיות איתה כי אני חושב שבסופו של דבר זה עושה לי טוב(היא גם רוצה אז מה אכפת לי?) הקטע שכשיש בנינו נתק ארוך אני כן מרגשי סוג של געגוע ורצון להיפגש שוב.. לא יודע.. זה ככ מוזר..
ניקו לא יודע אם זה אותו דבר אבל פעם חבר שלי סיפר לי שלאחד החניכים שלו יש גם נטיות הפוכות אז סיפרתי לו על עצמי(לא רציתי לפגוש אותו) ואחד הגברים שאמרתי לו זה שכשמספרים את זה למישו בדכ הוא רואה את זה בצורה מנופחת ממה שזה באמת כי זה טבע האדם.. אמרתי לו תסתכל עלי בתור בנאדם, הנטיות הפוכות תופסות מקום גדול ומרכזי בהסתכלות שלך נכון? נוא הינהן.. עכשיו שים שנייה את הנטיות בצד ותגיד לי שני דברים טובים עליי שאתה ממש מעריך אותי בזכותם.. הוא אמר.
ואז אמרתי לו, אוקיי, עכשיו תכניס לתוך ההסתכלות שלך גם את הנטיות.. יותר קטן.. נכון?? הוא הינהן.. זה עבד לי גם עם עוד מישו שסיפר לי שחבר שלו הומו(בארון) וממש קשה לו עם זה.
הקטע זה להסביר להם מראש שצריך לתפוס פורפורציות

[ניקו]

מנחם, גישה אדירה! מאמץ את הרעיון, אם כי עדיין קשה לי עם הפתיחות הזאת. אני מניח שזה בגלל הסטיגמה וההומופוביה בבית (בעיקר אבא שלי כמובן..).
אבא שלי הוא אדם חכם, אך לא מספיק משכיל. הוא יותר מידיי נמשך לסטיגמות ודעות קדומות כך שאני חושש לספר לו משהו כזה. לפעמים אני מנסה לטפטף לו מושגים חדשים וניפוץ סטיגמות כריכוך לפני הפתיחות שלי, אבל זה לא עוזר.. לכן אני גם חושש לספר את זה לאחרים כדי שזה לא יגיע אליו ממקום אחר. זה עשוי אפילו להגדיל את הסלידה שלו ממני.
האמת שזה אירוני; לפני שהתחלתי בטיפול הייתי בקשר לא טוב עם אבא שלי. במהלך הטיפול נהיינו חברים מאוד טובים (הוא אפילו מתקשר מידיי פעם לשאול לשלומי ולדבר איתי כאחד החברים שלו..). אז אנחנו עכשיו הרבה יותר פתוחים וקרובים, אבל עדיין אני מסתיר ממנו את זה. כאילו משהו עדיין נשאר בי מהתקופה שלפני הטיפול... שוקל להתיעץ עם המטפל שלי בעניין הזה.

בכל אופן, בענייני חברים / חברות עסקינן
כשאתה נמשך ורוצה מישהי, זה הרבה יותר מפחיד לבוא ולספר לה. קשה להיות נינוח ולהקרין שלוות נפש כשמספרים לה דבר כזה. אבל אני מאמץ את הגישה שלך. אולי כדאי אחרי תקופה שיוצאים כשכבר הקשר הרגשי חזק בינינו - לומר לה משהו כמו: ״אם יש 2 דברים שאני מאוד אוהב אצלך הם:... תמיד תהיתי, האם יש אצלי גם כן דברים שאת אוהבת?״ ואז לפי התשובה אפשר יהיה אולי לפתוח את הנושא כמו שהצגת. זה בהחלט יהיה הרבה יותר מרוכך =]

תודה רבה על השיתוף והטיפ החם!

[isaac]

ניקו היקר,

אני כל כך מבין אותך, אני שמרתי לעצמי את הנטייה שלי למשך תקופה מאוד מאוד ארוכה אפילו מאשתי. כשזה התגלה ולא רק הנטיות, גם היחסי מין עם גברים והכל, היא החליטה להתגרש ואז הגעתי למצב בו אני צריך להסביר לאנשים מה קרה ולמה ואיך פתאום וכאלה. ברור שלא אמרתי לכל העולם ושאני לא חייב לתת תשובות לאף אחד אבל פתאום חטפתי את הבום שאומר שזה או עכשיו או לעולם לא, או להתחיל טיפול או לעולם לא, או להמשיך לחיות "בשקר", לבד או סוף סוף לצאת עם האמת שלי, האמת הלא ברורה שלי לעוד מישהו מלבד עצמי..

בקיצור, גיליתי להורים ולחברים קרובים ואני הייתי כל כך כל כך מופתע מהתגובות החמות והמקבלות. אני גם הייתי בטוח שאבא שלי ממש לא יוכל להכיל את זה והוא באמת לא כל כך הכיל כמו שקיוויתי אבל הידיעה שזה בחוץ זה כל כך טוב. ואני לא יוצא כהומו אלא כבן אדם שבאמת מברר את הזהות המינית שלו.
אני אומר את כל זה משני סיבות: הראשונה היא כדי לאמר שאנחנו אף פעם לא יודעים איך אנשים יקבלו את זה, החברה של היום פתוחה בהרבה.
הסיבה השנייה היא כי לדעתי האישית ומהניסיון האישי שלי, הסגירות הזאת ביני לבין עצמי מנעה ממני חלק מאוד גדול בתהליך של הקבלה שלי את עצמי. אני חושב שלא יכולתי לעשות שום תהליך בלי קודם להיות מסוגל לחיות עם אנשים שידעו מה עובר עלי באמת, שיבינו אותי. כחלק מהורדת המסכות האלה של לקבל אישורים מהחברה ולחיות לפי אחרים אז אני הייתי צריך להפסיק לחיות לפי איך שאנשים יגיבו למי שאני ולהתמודדויות שלי. גם אם בסופו של דבר לא יקבלו את זה.

סתם נקודה למחשבה, גם לי ואני מקווה שגם לעוד.

[הסדרניק 22]

isaac, יפה

[ניקו]

תודה isaac. הדברים שאתה כותב מאוד עוזרים לבירור שלי עם עצמי. אתה אומר דברים מאוד נכונים.
זה צעד שבאמת קשה לי לעשות. כל השאלות שיבואו אח״כ, ההתמודדות עם אבא וכו׳... פשוט אין לי ראש להתעסק עם זה :-/
אני חושב לספר להם אחרי שאני אתחתן. כשכבר לא אצטרך להיות את הקשר הרצוף הזה איתם.

[isaac]

מובן לי מאוד שזה צעד קשה ואני ממש מכיר את כל החששות האלה שלפני ואני לא אהיה תמים ואומר שאלה חששות שווא, הם לא, יותר נכון - הם לא!!!
יש לי חבר שיצא מהארון להורים ואמא שלו קיבלה את זה רע, בלשון המעטה. ובאמת אף פעם אי אפשר לדעת. עם זאת אני באמת חושב שתמיד יהיו לך החששות והספקות וחוסר החשק להתמודד עם כל הגילוי. ולדעתי האישית והצנועה אחרי חתונה אולי אפילו קשה יותר. אנחנו הרבה פעמים דוחים דברים כי המוח שלנו ממלא אותנו בדמיונות על העתיד כשהוא באמת לא יודע כלום, והמוח תמיד מדמיין.. הדרך היחידה להסיר חששות זה לנסות..

חשוב לזכור שיש גם הרבה משקל לאיך שאתה מציג את כל העניין, כעובדה שאתה הומו או שיש לך נטייה ואתה מברר מה לעשות איתה? מספר על הטיפול? מספר גם על המשכב? כמה פרטים אם בכלל, בטון דיבור..
מניסיון אישי זה עושה את כל ההבדל..

ברור שכל אחד שונה וקח את זה בזמן שלך אבל חשוב לא לדחות את זה מהסיבות הלא לגמרי נכונות. ותזכור! גם אם אתה נתקל בקשיים ולא מקבלים והכל נאחס, אנחנו כאן באותה סירה משפחה שלא מכירה אחד את השני בכלל אבל מכירים ומכילים הכי טוב בעצם!
אני אשמח לשמוע אם תעשה את זה מתי שתעשה, איך היה ואיך ההרגשה אחרי..
בהצלחה רבה אח יקר

[ניקו]

isaac תודה רבה על התמיכה אחי.
אני בהחלט אעדכן ברגע שיהיה איזה משהו משמעותי.
כשהתחלתי את התהליך הבטחתי לעצמי שאתמוך ואעזור לאלו שמתמודדים אם אני באמת אצליח להגיע לשינוי הזה בעצמי. אז כמובן שלא אהסס לשתף =]

אתה יודע, בסופו של דבר כל אחד מכיר הכי טוב את המשפחה שלו, את התגובות והדינמיקות... כמו שציינתי - גם כשאני מנסה לטפטף קצת על הנושא זה נהפך להיות הר געש... מסכים איתך שלפעמים אנחנו סתם דוחים דברים מהסיבות הלא נכונות, אבל כרגע זה באמת נראה לי הדבר הכי נכון לעשות.
אחד הדברים החשובים שלמדתי במהלך התהליך זה - ללכת עם הלב. לפני התהליך אפילו לא ידעתי מה זה אומר אבל ברוך ה׳, אני מקשיב לעצמי, מרגיש את התחושות שעולות לי כשאני חושב על האופציה הזאת.. וזה לא מבשר לי טובות
שוב, יכול להיות שזה עוד פעם דמיונות, ולכן הייתי רוצה אולי להיפגש עם המטפל שלי.

אעדכן.

[מנחם]

ניקו, מה שאתה עושה לא מרכך את הקרקע במחשבה של אבא שלך, הוא רק מחזק את הסטיגמות.. לדעתי, אחרי שתספר לו, בגלל שהוא מכיר אותך אז הסטיגמות שלו יחסית ישברו.. הוא לא פתאום יחשוב שאתה אדם אחר..(ו השיטה שלי ב"ה טובה בלהדגיש את זה)
יצחק, לא כה הבנתי למה התכוונת כשכתבת על להוריד את המסיכות של רצון לקבל אישור מאחרים.. אתה יכול לפרט יותר?
לי אישית יש מעין מחסום ריגשי להורים שלי ובעיקר לאבא שלי.. אני יעדיף לספר לכול בנאדם אחר בכדור הארץ משו אישי מאשר לספר להורים שלי.. אין לי מושג עד היום איך,בסוף הצלחתי לספר להם על הנטייה.. ב"ה הם לקחו את זה ממש טוב.. אבל אני לא מצליח לדבר על זה איתם יותר.

[isaac]

מנחם היקר,

דבר ששמתי לב שחוזר על עצמו הרבה אצל אנשים עם נטיות זה החשיבות הגדולה שיש להם על דעת החברה, אני יודע לפחות על עצמי שכל כך חשוב לי מה יחשבו עלי ומה יגידו עלי, אני תמיד חייב אישורים שאני בסדר, שאני חכם, חזק נפשית ופיזית, שאני טוב לב וכן הלאה... שמתי לב למצבי רוח שלי שמתחלפים מאוד מהר אם מישהו מחמיא לי ולהיפך..

בסופו של דבר זה הכל מסיכה, מסיכה שאני עוטה על עצמי, מראה כאילו אני שמח, כאילו אני חזק, כאילו הכל טוב כשבעצם זה לא נכון. בשביל להתחיל את כל התהליך, בשביל להתחיל לגלות את הרצון שלי, את הנטייה שלי, את עצמי, בשביל כל זה חייבים, לפחות קצת, להוריד את המסיכה.. כשהחיים שלך מנוהלים לפי מישהו אחר אז אי אפשר אפילו להתחיל לחשוב עליך.

בגלל זה הצעד הראשון מבחינתי (ושוב, אצלי זה קרה בכוח ולא מרצון בהתחלה) זה לספר למישהו, לפחות למישהו אחד, וזה כרוך בהתגברות על פחדים מאוד גדולים שקשורים לאישור, הרי איך החבר הכי טוב שלי יראה אותי כשאספר לו שאחרי 15 שנה שאנחנו מכירים הוא בעצם חשב שאני צדיק, וגדול אבל אני בעצם הומו ששכב עם מלא גברים ומביא ביד וכאלה (לא שבהכרח יש קשר אבל זה הדמיון שלנו שמדבר)? ועוד יותר גרוע מזה - ההורים! כי עם ההורים הפחד גודל פי אלף כי אם חבר לא יקבל אותך אז יש עוד חברים אבל אם הורה לא מקבל אותך אז נדפקת, כי אין עוד הורים..

בגלל זה אני לא מציע למישהו שלא החליט עדיין לצאת לגמרי מהארון כי זה יכול לעשות יותר נזק מתועלת אבל כן מאוד מאוד חשוב לדעתי לספר לחברים קרובים, להורים, לאנשים שיכולים לעזור בתהליך על זה כי לרוב הם גם יכילו אותנו הכי טוב..

ד"א גם אני אחרי שסיפרתי להורים שלי כבר בקושי דיברתי איתם על זה אבל עצם ה"יציאה" הורידה לי אבן כל כך גדולה מהלב..

[הסדרניק 22]

isaac,
"אבל אם הורה לא מקבל אותך אז נדפקת, כי אין עוד הורים.." - אני נדפקתי?! הם נדפקו שהם יפסידו ילד כמוני.

- אני סיפרתי לאבא שלי, וג"כ דיברנו על זה פעם אחת ומאז לא דיברתי איתו על זה.

אם אין לך כוונה לבקש מהם כסף לטיפול וכו' - אז אין שום תועלת לשתף אותם (לפחות לא בשלבים הראשונים של הטיפול).
ובכללי - אם יש לך חבר עם נטיות, אז אולי זה סבבה לשתף, כי אז אפשר לדבר על זה וכו', אבל סתם חבר - וואלה לא נראלי שכדאי, כי כמו עם ההורים, זו תהא שיחה של פעם אחת וזהו. אין לו דרך לעזור לך או להבין אותך. וזו גם לא המטרה, זו הטעות שלנו:

לי היו הרבה פעמים שרציתי לספר לאחרים, אבל במחשבה לאחור זה היה רצון שלי "להעביר מעליי את נטל הכאב והמאמץ, ולהעביר אותו להורים שלי/לחבר שלי".
בסופו של דבר, השיתוף יהיה רגעי, ואחר כך כל התהליך וכל הטיפול אתה תמשיך עם עצמך.

אם כבר לשתף, אז יש 2 תועלות בזה:
1) זה סבבה לגמרי להרגשת הקלה של להוציא את זה ממך.
2) אם תקבל כסף מההורים - זה גם סבבה.
העניין הוא שאם לא תקבל כסף מההורים, אז נשארנו רק עם ההקלה. וכאן, לדעתי, כדאי לחשוב! כי הקלה יכולה להיות מלהיחשף בפני פורום מתמודדים (כמו שאני הייתי בסדנא), או חבר שאתה יכול להבין שהוא ג"כ מתמודד.

הלכתי סחור סחור, מקווה שמובן