הסדרניק,
אני מסכים חלקית, אולי כי אני עוד לא בשבלב שלך של התהליך בו אני יכול להסתכל על התהליך במבט של קצת אחרי ואולי רק כי בסוף זה שונה מאדם לאדם..
דבר ראשון, ברור לי שההורים שלי יפסידו יותר ממני אם "יוותרו" עלי אבל הצגתי את השלב של הפחד ולא של התשובות לפחד..
דבר שני, אני מסכים שהשיתוף עם חבר שמבין (מתמודד עם זה בעצמו) זה ה(!)בן אדם לשתף איתו אבל רוב העולם לא מבין באמת מה אנחנו עוברים ואני ממש לט מסכים זה חסר תועלת לשתף אותם!
אני חושב שאפשר לתמוך במלא דרכים שלא חייבות לכלול הבנה מלאה של הבעיה. חברים ממש טובים שלי תומכים בכך שמראים אכפתיות, שמראים לי שכלום לא השתנה מבחינתם, ששואלים אותי מדי פעם מה קורה איתי, שמראים התעניינות ומנסים להבין. אני יודע שרובם המוחלט ממש ממש לא מבין וגם לא יבין וזה כן מגביל את העזרה שהם יכולים באמת לתת אבל זה לא הופך את הגילוי אליהם ללא מועיל!
מעבר לזה, הגילוי עצמו הוא לא רק הקלה אלא התגברות על איזהשהו פחד שמאוד חשוב לתהליך, אותו הפחד ממה שיחשבו עלי, ממה שיקרה אם יגלו עלי, מה יקרה אם יקראו כתבים שלי על עצמי ועל הנטיות או סתם על העולם (בהקשר לשרשור של הסדרניק)..
שוב, יכול להיות שהכל מאוד תלוי בבן אדם והכל אבל זה המקום האישי שלי לפחות..