ההתמודדות שלפני וההתמודדות שאחרי

[isaac]

הסדרניק,
אני מסכים חלקית, אולי כי אני עוד לא בשבלב שלך של התהליך בו אני יכול להסתכל על התהליך במבט של קצת אחרי ואולי רק כי בסוף זה שונה מאדם לאדם..

דבר ראשון, ברור לי שההורים שלי יפסידו יותר ממני אם "יוותרו" עלי אבל הצגתי את השלב של הפחד ולא של התשובות לפחד..

דבר שני, אני מסכים שהשיתוף עם חבר שמבין (מתמודד עם זה בעצמו) זה ה(!)בן אדם לשתף איתו אבל רוב העולם לא מבין באמת מה אנחנו עוברים ואני ממש לט מסכים זה חסר תועלת לשתף אותם!
אני חושב שאפשר לתמוך במלא דרכים שלא חייבות לכלול הבנה מלאה של הבעיה. חברים ממש טובים שלי תומכים בכך שמראים אכפתיות, שמראים לי שכלום לא השתנה מבחינתם, ששואלים אותי מדי פעם מה קורה איתי, שמראים התעניינות ומנסים להבין. אני יודע שרובם המוחלט ממש ממש לא מבין וגם לא יבין וזה כן מגביל את העזרה שהם יכולים באמת לתת אבל זה לא הופך את הגילוי אליהם ללא מועיל!

מעבר לזה, הגילוי עצמו הוא לא רק הקלה אלא התגברות על איזהשהו פחד שמאוד חשוב לתהליך, אותו הפחד ממה שיחשבו עלי, ממה שיקרה אם יגלו עלי, מה יקרה אם יקראו כתבים שלי על עצמי ועל הנטיות או סתם על העולם (בהקשר לשרשור של הסדרניק)..

שוב, יכול להיות שהכל מאוד תלוי בבן אדם והכל אבל זה המקום האישי שלי לפחות..

[הסדרניק 22]

isaac,

1 אני עשיתי קצת טעויות בתחילת הדרך, כי לא הקשבתי ממש למטפל. אבל במבט לאחור אני מבין למה זה מיותר וחבל לשתף אחרים. זה מאוד קשה בשלב ראשוני כשאתה מת לפרוק את זה מעצמך. אבל כשתגיע ב"ה (ותגיע!) לשלב מתקדם תבין למה היה עדיף לא לספר.
גם לשתף חבר מתמודד זה לא תמיד כמו שאתה מתאר: "ה(!)בן אדם". אני מכיר כמה וכמה מתמודדים. ובתאכלס רק עם אחד אני בקשר ממש טוב, וגם אז אנחנו לרוב לא מדברים על זה. באמת שזו התמודדות שלך עם עצמך ופחות עם חברים. אתה חושב שאם תספר לחבר ותפתח אליו וכו' אז החיים שלך ישתנו ומהיום תהפכו לחברים טובים שכל היום דנים ומדברים על זה ויש מי לשתף.. אבל זה ממש לא ככה. תדברו בהתחלה כמה שעות/ימים/שבועות. וזהו. נגמר. הכל יעוף...

2. יחד עם זאת, אולי כן יש מקום לשתף רק מהצד של להוריד את העול הזה מעל עצמך, וכדי "להפתח" לעולם ולהפסיק "להסתיר את זה". אם זה המצב אז כנראה שיהיה חשוב לספר. ואני בכוונה אומר לספר ולא לשתף. כי לשתף, זה משהו נמשך "שותפות" - נמשך והולך. לספר זה משהו חד פעמי.. מספרים וזהו. רק נפתחים לעוד חבר, פותחים עוד סוגר בלב ומשחררים ---

אני חושב שאני בעמדה שוואלה לא מעניין אותי אם ידעו עליי את זה, ואני אפילו יכול לפלוט את זה כדרך אגב מלא פעמים, ואני לפעמים חושש מזה שמרוב שזה לא מעניין אותי שאפלוט את זה.. ויחד עם זאת, החכמה היא לא לספר לכל העולם, כי אין בזה תועלת. אנשים עם סטיגמות, אנשים עם ביקורות יחפרו לך והכול. ככה יש לך פרטיות. הפרטיות הזו שווה הרבה.
ונראלי שזה מקום מאוזן ונכון (נראלי..): מצד אחד, שזה לא יפריע לך ולא להיות תמיד בחרדות שמא יגלו את זה וכו' (אם אתה במצב כזה אז כנראה שאתה לא מייחס לזה יותר מידי חשיבות..); ומצד שני, לא להתחיל לשתף את כול העולם, כאמור וכו'.

[מרום]

ניקו, הסיפור שלך ממש מעודד.
אז תודה.

[מנחם]

יצחק והסדרניק, שניכם כתבתם דברים יפים שהתחברתי ממש..
משו שכתבתי לעצמי ואז אני אשר את זה בעז"ה..

אקטיביות. זו המילה שמהדהדת לי בראש בשבוע האחרון. ההבנה שלאט לאט מחלחלת, כמה ואיך הגישה שלי פסיבית לעצמי! הגישה שלי לפעמים יכולה להיות אקטיבית לדברים שמסביבי כמו הסניף. אבל לגבי עצמי, היא אף פעם לא אקטיבית! איך פלוני מצליח להשקיע ככה בלימודים? כי הוא אקטיבי כלפי עצמו!! איך אלמוני מצליח לקום בבוקר? הוא אקטיבי כלפי עצמו! כשאדם אקטיבי כלפי עצמו הדברים שהוא צריך לעשות למען עצמו והדברים שהוא רוצה לעשות הופכים להיות אותו הדבר! ואז הוא עושה אותם לא כי צריך או חייב, אלא הוא עושה אותם בצורה אקטיבית, הוא מתעסק בזה ביום יום שלו, חושב על זה, רוצה את זה ושמח בזה.
אבל איך לאמץ אקטיביות? איך להיות אופטימי בלי להתחיל לרחף? אני צריך להבין שמגיע לי שיהיה לי טוב!! מגיע לי!! זה הזוי איך עד היום הנחתי את הדבר הככ בסיסי הזה בצד ואמרתי ברור שמגיע לי! אבל פתאום אני קולט שאשכרה מגיע לי שיהיה לי טוב!!

זה לא יצא לי ככ מובן ו מעורבב כזה אז אני מקווה שתבינו..
יצחק, לי אישית, כשקשה לי עם משו, הכי קל לי לברוח החוצה ולדבר על זה עם מישו. הכוח מה שלי זה לדעת להתמודד עם זה בפנים, ולא בחוץ! ו מי מלא יהיו תוצאות שישמחו אותי יותר.. זו הסיבה שאני מסכים עם הסדרניק.. וגם תכלס באמת לא ככ ממשיכים לדבר על זה אחרי שמספרים.. בסופו של דבר זה יכול לשמש כבריחה מהתעסקות בעצמך.. והחוסר התעסקות בעצמך גורם לך להיות מיואש מעצמך.. פתאום אני מבין שאני פסיבי לגבי הכל בחיים שלי ושאני מוותר לעצמי על מה שהכי חשוב לי! ואני לא יודע להיות אקטיבי כי אני לא מתעסק עם עצמי! אני מקווה שהסברתי את זה טוב.. רק אתמול הבנתי את זה וזה עדיין מבלבל

[isaac]

מנחם היקר,
תובנה מאוד מעניינת העלית, ונקודה למחשבה בשבילי בתור בן אדם פסיבי באופיו גם כן..

בסופו של דבר, כולנו שונים ומתוך כך ההתמודדות שונה והתהליך שונה. אני עוד מחזיק בדעתי אבל משתדל מאוד להבין ולהפנים את הנקודות שהסדרניק ואתה העלתם..

בלי ספק חומר למחשבה, תודה לכם!

[ניקו]

היי חברים!!
התנצלות ענקית על כך שנעלמתי למשך 4 שנים!!!!!

האמת, אני ממש לא בסדר. כשהתמודדתי - הבטחתי לעצמי שאני אהיה שם לעזור ולתמוך באלו שמתמודדים, ופישלתי בגדול.
מקווה לחזור יותר לפורום עכשיו בע״ה.

בקשר לפוסט שלי שפתח את השרשור - אני שמח לעדכן שב״ה מאז הספקתי להתחתן ויש לנו בן מתוק (בן 10 חודשים). אשתי קיבלה מאוד יפה את ההתמודדות שהייתה לי (סיפרתי לה אחרי חודש וחצי בערך של דייטים).

בנוגע ללספר לחברים, אז מהנסיון שלי:
הראשון שסיפרתי לו - היה חבר שלי לחדר (כשהיינו סטודנטים צעירים ויפים), שבמקרה גם נמשכתי אליו. מהרגע שסיפרתי לו - המשיכה ירדה כמעט לגמרי, אבל למעשה לא היה לי יותר מדי מה לשתף אותו. הוא לא שאל יותר מדי ואני לא ממש הרגשתי עניין ליזום את השיתוף כי באמת מה הוא היה עושה עם המידע הזה... זה לא שיש לו יכולות באמת לעזור לי.
מצד שני, השני שסיפרתי לו, חבר מאוד מאוד יקר, הוא לקח אותי כפרויקט. בדק איתי מדי פעם איך ההתקדמות, איך הולך לי עם המטפל, מה מעצבן אותי, מה החששות, מה תקוע לי בטיפול.. ממש ליווה אותי. זה חבר נדיר. הוא לא חבר שמתמודד או התמודד אי פעם עם נטיות הפוכות, אבל הוא מאוד רגיש ויודע גם איך להעביר את המסרים עם הרבה הומור וראש טוב. לדעתי, זה סוג של חבר שהייתם רוצים לשתף אותו.

בנוגע לשיתוף עם ההורים - החלטתי שאני לא רוצה להתמודד עם התגובות עם ההורים שלי ביחידות. ניצלתי הזדמנות כשההורים שלי הזמינו את ההורים של אשתי (ואת גיסתי) לארוחת ערב אצלם, וגם אחותי ובעלה היו שם. כבר הרבה זמן שאשתי אמרה לי לשחרר ולומר להם, אז החלטתי שאני עושה את זה מול כולם.
אבא שלי גיחך קלות (לא ראיתי את זה, אשתי אמרה לי אחכ). אמא שלי קצת תפסה את הגרון, הרגישה חנוקה כנראה ממה שאני אומר... אבל מאז - לא באמת היה שיח בנושא. ניסיתי לפתוח את זה קצת עם אמא שלי אבל הרגשתי שהיא בורחת וזה גדול עליה. אבא שלי ניסה לשכנע אותי שדמיינתי את הנטיה ההפוכה שלי וחבל שעשיתי את כל התהליך וסיפרתי על זה לכולם. לכו תבינו..
מאז אנחנו לא באמת מדברים על זה, אבל כל פעם שאבא שלי מתעצבן על גייז - אני מתחיל בלומר לו: זאת לא בחירה שלהם! אז גם אם הוא לא היה שם בשבילי בשום שלב, לפחות הוא למד לקבל את הדעה הזאת שלי בנושא.

וואי. ממש בא לי לדבר פה עם עוד חברים שמתמודדים. אשמח לענות על שאלות =]

הסדרניק 22 - מתי אתה בא אליי לשבת? אל תהיה חנטריש!