כתבתי מילא על הבדידות ו"כאבי החגים" בפוסט אחר וחשבתי שזה שווה פוסט משל עצמו.
והנה כבר ביום הראשון זה התחיל:
אין לי כל כך עם מי לצאת לטייל אז אני יוצא עם המשפחה.
אין חשק ללכת לשום מקום. פתאום שונא לטייל!!
יוצא בכח, רואה משפחות אחרות, צעירות וכאלו שפחות ואז מתביית על ראש המשפחה - האבא.
ומת מבפנים. סף המשיכה - התעניינות בגברים אחרים קופץ פי 100 מיום רגיל.
איכשהו אני מוצא את הדברים הפיזיים והריגשיים שהכי שורפים אותי בפנים.
אכול קינאה בילדים שיש להם אבא כזה.
שונא את עצמי ממש, נשרף בפנים, מת.
חוזר הביתה בלי כוחות לכלום, תשוש.
וזה היה כאילו טיול, שינוי אווירה.
מישהו מזדהה? מכיר?