איך משפיע האינטרנט על המכורים אליה?
מאת רוני שור
במוצאי יום העצמאות* זכה סרטו של איתן פוקס, “יוסי וג’אגר”, להקרנה מחודשת בערוץ 3 בכבלים. הצפייה בסרט הותירה אותי עם כמה שאלות פתוחות (אך לא ללא מענה. במהלך הדברים אנסה לתת להן תשובות). קודם כל, אני חייב לכתוב שמבחינה קולנועית הסרט עשוי טוב מאוד. למרות שלדעתי הסיפור הוא ממוצע, הרי שפוקס (“שירת הסירנה”) הצליח להפוך את המגמה, בעזרת בימוי מצוין שהנפיק משחק די משכנע של כל השחקנים (במושגים ישראלים, זה ציון גבוה), ערבוב פשוט וטוב של צבעים וקולות ופסקול מקורי ויפה.
עדיין, ההתייחסות של היוצרים למספר מרכיבים בעלילה, התייחסות שנבעה ואולי התחייבה מהאוריינטציה המינית שלהם, לא שכנעה אותי וכמצופה גם הכזיבה. לאורך כל העלילה, שמתרחשת במוצב של צה”ל בגזרה הצפונית והמושלגת, מוצגים הגברים ההטרוסקסואלים כמי שכל עניינם הוא סקס, החל בחיילים וכלה במפקדים הבכירים. הם מתוארים כרדודים, בעלי אינטליגנציה נמוכה וגסי רוח. לעומתם, שני הנאהבים ההומוסקסואלים, מתגלים כרגישים, יצירתיים, רומנטיקנים חסרי תקנה שעניינם הוא אהבה טהורה.
שיא הסטריאוטיפ ההטרוסקסואלי נשמר למפקד בכיר (שרון רג’יניאנו, שכאילו נגזר למידות הדימוי הכוללני של ההטרו. מה שנקרא, טייפקסטינג. שכחתי מי הוא מה בשרשרת הפיקוד) שמגיע למוצב עם שתי פקידות פלוגתיות (או משהו כזה), מתייחס אליהן באופן כללי כאל אובייקטים מיניים ובוגד באשתו דרך קבע עם אחת מהן. הוא לוקח בקלות בלתי נסבלת, כמעט מזלזל ב”איזה” מארב אליו הוא שולח את החיילים, ומרגיע בנימה ובטפיחה גסות את המפקד ההומו (אוהד קנולר) ואומר לו משהו כמו, “מה זה הסיסיות הזאת, אתה דואג להם כאילו שאתה אימא שלהם”. בסצנה אחרת, נראים החיילים רוקדים בתוך המוצב התת-קרקעי לצלילי מוסיקת מסיבות. אחד החיילים רוקד ללא חולצה, וחושף גוף רזה, חטוב ושרירי. התמונה כאילו לקוחה מתוך מסיבת גייז קלאסית, אבל בסרט מככבים בה דווקא גברים הטרוסקסואלים (אני לא אומר שהטרוז לא יודעים לחגוג, אבל התמונה שמתקבלת בסרט היא עדיין חד ממדית). ואם לא די במראה המתעתעת הזאת, כאשר מנסים ההטרוסקסואלים שבחבורה לעשות צחוק מסטריאוטיפ הגיי משנקין הם נתקלים מיד בתגובתו של “ג’אגר” (יהודה לוי) ובהוכחתו הניצחת, כביכול, שגם הוא יכול להיות גיי (הוא באמת גיי) והוא עדיין מפקד שלהם בקרבי.
הראיה הזאת, כביכול גברים הטרוסקסואלים הם רדודים, היא ראיה מאוד מוטעה, בלשון המעטה. אבל זאת בדיוק זווית הראיה ההומוסקסואלית (גם שלי, עד לא מזמן). הניסיון לתאר את ההטרוסקסואלים כרודפי סקס ואילו את ההומוסקסואלים כחפצי אהבה, אינו אלא השלכה והכחשה, סימולטנית, של מרכיב כל כך מרכזי בתרבות הגייז – סקס. באופן לא מובחן ובלי כוונה, הדבר בא לידי ביטוי בכך ש”ג’אגר” נוהג כאילו בצחוק לשבש ולשנות מילים בשיר “בוא” של ריטה, ברפליקה “קל הרבה יותר לפחד ביחד” (אני לא יכול לחזור בפורום הזה על השיבוש, מי שראה, יודע). כך גם עם עניין המסיבות, החיים חסרי המנוחה, התזזיתיות, הקופצניות, ה”עליזות” הנצחית. מאידך גיסא, העובדה שגייז הם רגישים ויצירתיים היא נכונה ומעודדת, וגם אני כזה-לא-כזה, ואחרי ככלות הכל הדבר גרם לי להזדהות עם הדמויות “שלנו” בסרט. גם אני ראיתי פעם גברים הטרוסקסואלים מאותה זווית ראיה סטריאוטיפית, והאמנתי שכל מה שמעניין אותם זה סקס ולעשות חיים לעומת המטרות הנעלות “שלנו”, ומצד שני לא הערכתי את הרגישות והיצירתיות שניחנתי בהן. מאז התחלתי את המסע, התמונה המעוותת הזאת בתהליך של היפוך מגמה. אמנם זה לוקח זמן, אבל אני מרגיש שזה קורה.
נקודה נוספת: משום-מה הגייז תמיד חייבים למות בסוף. ג’אגר מת מפצעיו כתוצאה מפיצוץ מטען במארב. נדמה כי הפתרון הסופי, התת-הכרתי, של ההומוסקסואלים, אפילו בעיני יוצרים שהם גייז, הוא מוות. זאת אומרת, באיזשהו מקום פנימי, חבוי ובלתי מודע, אף אחד – כולל הגייז עצמם – לא רואה מקום ל”זהות” הבלתי אפשרית הזאת שנקראת הומוסקסואליות. הם חשופים לאכסיומה הביולוגית שגופו של הגבר עוצב בשביל אישה, ולהפך, והנטייה המינית שלהם, שהיא חזקה כל כך עד שנדמה שהיא טבעית, בכל זאת עומדת בסתירה צורמת עם הטבע.
אולי לכן הם חייבים להרוג את עצמם, כי הקיום שלהם, כבעלי נטייה לא טבעית, נראה להם לא אפשרי. חוצמזה שהומוסקסואלים תמיד רואים את עצמם, באופן בלתי מודע, כקורבן של החיים. יש בזה אמת חלקית, הם באמת קורבן הנסיבות של שלושה מעגלים סביבתיים (הורים, משפחה, חברה) שכיכבו בילדותם. הם מקווים שהמוות שלהם סוף סוף יגרום לאנשים להתייחס אליהם, לאהוב אותם, לקבל אותם כמות שהם. אלא שבאופן עקבי – זו אשליה, כי אחרי מותם יהיה זה מאוחר מדי.
אני זוכר שבכל פעם שרציתי יחס אמיתי ולא קיבלתי, איימתי על אימא שלי שאתאבד (למרות שאנ’לא מסוגל לפגוע בעצמי פיסית); אהבתי לשחק ב”סרט” עם חברים שלי, ותמיד ליהקתי את עצמי לתפקיד הדמות הירויה: הייתי מתכווץ, נופל בשני חלקים, לפעמים מתגלגל, ושוכב על הגב בפישוק גפיים, כמו מת. לעתים, הייתי משחק מת בלי כל הדרמה, כששכבתי במיטה, בעיניים עצומות. דמיינתי לעצמי איך שכולם עצובים,ומרגישים נורא, ולא יכולים בלעדי. ואז הייתי פוקח את העיניים, כי ריחמתי עליהם. הייתי הקורבן בילדותי, ורציתי להמשיך להיות הקורבן.
עד שלקחתי אחריות על החיים שלי וחדלתי להאשים את כולם (זה לא שהם לא אשמים, אבל הגעתי לתובנה שהאשמה נונסטופית לא תוביל אותי לשומקום). אולי הנקודה הזאת קשורה בדיכאון שכרוך אחרי כל מי שסובל מהנטייה הזאת. כמובן, מי שמאמין בשינוי הנטייה המינית, הוא אדם בעל “אופק מיני”, ובחלון ההזדמנות בחומת ההגנה שלו תולה תקווה אמיתית.
לסיום, באופן כמעט אירוני מילות השיר “בוא” של ריטה (בסרט בגרסת כיסוי של עברי לידר), כל כך נכונות לשינוי נטייה מינית, אפילו יותר מאשר למצב הסטטי ונטול ההתמודדות שבחיי גייז. הייתי כותב, שמלבד ה”יציאה מהארון”, שרמוזה בשורה או שתיים ממילות השיר, הרי שבעיניי, העידוד ל”בוא” הוא בדיוק לכיוון ההפוך מנתיב הבריחה האשלייתי של הגייז:
בוא
מילים: מירי פיגנבוים
לחן: רמי קלינשטיין
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לבכות לפעמים
כשמשהו נשבר בך בפנים
ספר לי קצת על רגעי הפחד
קל הרבה יותר לפחד ביחד
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים, בנשמה
בוא נפזר את מסך הערפל
בוא נעמוד באור ולא בצל
עד מתי נמשיך לברוח
אל משחקים של כוח
מותר לך לרעוד לפעמים
כשמשהו נפלא קורה בפנים
ספר לי קצת על רגעי האושר
עד שיעלה עלינו הבוקר
וכשרוחות קרות יסערו בחוץ
אשלח בך אש חמה
יום אחד אולי תפסיק לרוץ
בין הצללים, בנשמה
* המאמר עודכן ב-2010.
פוסטים נוספים:
