ד"ר ג´פרי סאטינובר מעיד בפני ועדה של סנאט מסצ´וסטס - עצת נפש

קרדיט – sixninepixels

ב-28 באפריל, 2003, הפסיכיאטר ד”ר ג’פרי סאטינובר (Satinover) העיד על מגוון סוגיות סביב נושא ההומוסקסואליות ועתיד המשפחה באמריקה, בפני ועדה שופטת של הסנאט של מדינת מסצ’וסטס. ד”ר סאטינובר הוא חבר בוועדה המדעית המייעצת של NARTH.

מדינת מסצ’וסטס דנה עתה[2] בנתינת תוקף חוקי לנישואים הומוסקסואליים. אם נישואים כאלה אכן יהפכו לחוקיים במדינה, צפוי אתגר חוקי לנישואים המסורתיים ביתר 49 המדינות.

ד”ר סאטינובר, מחבר ‘Homosexuality and the Politics of Truth’ (מילולית: הומוסקסואליות ופוליטיקת האמת), האיץ בסנאטורים לשקול בזהירות את צעדיהם. הוא ציין:

“כפי שכולכם יודעים, באופן החד ביותר, השאלה העומדת בפניכם איננה אך ורק פולמוס אקדמי; כי אם, בתוצאת דיוניכם תלוי יהיה המבנה החברתי הבסיסי, ולפיכך מגמת הקהילה בעתיד, ובמידה משמעותית, גם זו של האומה שלנו”.

הוא המשיך:

“אי לכך, חשוב ביותר כי דיונים אלה יהיו מבוססים לא רק על חמלה וצדק, אלא גם על האמת העובדתית. אכן, אלא אם כן הם מתבססים על אמת, לא צדק ולא חמלה יכולים לעמוד כנגד תנודות ברגש”.

ד”ר סאטינובר דן בטענות הבאות של אקטיביסטים הומוסקסואלים, והעלה טענות לסתור כל אחת מהן. הטענות שהוא איתגר היו:

כי הומוסקסואליות הוכחה שוב ושוב כ – והיא למעשה – מצב מולד, נקבע-גנטית.
כי הומוסקסואליות היא מצב בלתי משתנה.
כי החסרונות היחידים של הומוסקסואליות הם אלה שנגרמים על ידי שלילה ואפליה חברתיות.
כי חברה המורכבת מזוגות בני אותו מין המגדלים ילדים בתאים כמו-משפחתיים, לא תהיה נבדלת בשום אופן בלתי רצוי מחברה המורכבת מתאים משפחתיים מסורתיים.

עדותו (המלאה) של ד”ר סאטינובר מובאת להלן.

ג’פרי סאטינובר, M.D., הוא פסיכיאטר מורשה. הוא מחזיק בתארים מ-MIT[3] (S.B., מדעי החברה ומדעים), הרווארד (Ed.M., פסיכולוגיה קלינית ופרקטיקה ציבורית), אוניברסיטת טקסס (M.D.) ו-ייל (M.S., פיסיקה). הוא השלים את ההתמחות בפסיכיאטריה בייל, מתוכה שנה כחבר במרכז ללימודי הילד של ייל. הוא מחזיק בדיפלומה בפסיכולוגיה אנליטית ממכון ק. ג. יונג בציריך. ד”ר סאטינובר עוסק בפסיכותרפיה ו/או בפסיכיאטריה מאז 1974. הוא מחברם של מספר רב של מאמרים בכתבי עת מבוקרים[4] לפסיכולוגיה ולמדעי המוח, פרקים וספרים, ביניהם “הומוסקסואליות ופוליטיקת האמת”.

28 באפריל, 2003

חברים נכבדים, אזרחי מסצ’וסטס:

הדיון אודות הומוסקסואליות הוא אחד הפולמוסנים ומעוררי המחלוקת ביותר אשר החברה שלנו אי פעם עסקה בהם. על פניו, יש מי שיתהה על כך שנושא כל כך אישי ופרטי יכול להשיג משקל ציבורי כזה, אבל תהיות הצידה, אכן יש לו משקל כזה: בחקיקה זו שעתה נשקלת על ידי הסנאט של מסצ’וסטס, כל הנקודות המשתנות של דיון זה נתקלות בהתנגדות חריפה.

כפי שכולכם יודעים, באופן החד ביותר, השאלה העומדת בפניכם איננה אך ורק פולמוס אקדמי; כי אם, בתוצאת דיוניכם תלוי יהיה המבנה החברתי הבסיסי, ולפיכך מגמת הקהילה בעתיד, ובמידה משמעותית, גם זו של האומה שלנו.

אי לכך, חשוב ביותר כי דיונים אלה יהיו מבוססים לא רק על חמלה וצדק, אלא גם על האמת העובדתית. אכן, אלא אם כן הם מתבססים על אמת, לא צדק ולא חמלה יכולים לעמוד כנגד תנודות ברגש.

כי כחברה, איננו שואפים עוד רק שלא לסלוח – אלא אף לגנות אכזריות כלפי אנשים הנמשכים לבני מינם הם. זו דרישה מוחלטת גם של צדק וגם של אנושיות. אך נהיה קצרי ראות, לו אכן היינו מקדמים זאת כמו כל מטרה צודקת אחרת שמבוססת על בדיונות: החשיפה הבלתי נמנעת של בדיונות אלה, לא משנה עד כמה באיחור, לא תספק תירוץ בלבד לצרות האופק לתבוע בחזרה את מקומה שאינו ראוי לה – היא תוליד אמונות, עמדות ומדיניות, אשר על ידי מעוף אל מול פני המציאות יובילו לגידול במקום לפיחות באושר אשר כולם ראויים לשאוף לו. את הטבע (ואם אתם מעדיפים, “א-לוהי הטבע”) לא ניתן להוליך שולל. מספר טענות הפכו למרכזיות בטיעון לפיו ההגדרה והסטאטוס המיוחד של הנישואים צריכים להתרחב על מנת לכלול זוגות חד-מיניים. טענות אלו הן:

כי הומוסקסואליות הוכחה שוב ושוב כ – והיא למעשה – מצב מולד, נקבע-גנטית.
כי הומוסקסואליות היא מצב בלתי משתנה.
כי החסרונות היחידים של הומוסקסואליות הם אלה שנגרמים על ידי שלילה ואפליה חברתיות.
כי חברה המורכבת מזוגות בני אותו מין המגדלים ילדים בתאים כמו-משפחתיים, לא תהיה נבדלת בשום אופן בלתי רצוי מחברה המורכבת מתאים משפחתיים מסורתיים.

אף לא אחת מטענות אלו קרובה לאמת, ולא משנה עד כמה הפכה האמונה בהן לרחבה; הראיה מסוג “כולם יודעים” פשוט אינה קיימת; אפילו בחינה שטחית של המקורות עצמם שמאחורי טענות אלו, תגלה כמות יתר איתנה של ראיות להפך המוחלט; הטענות הן פשוט בדיה. להלן קיבצתי מבחר הצהרות מאת חוקרים חשובים. ביבליוגרפיה רחבה ומקיפה הרבה יותר של סימוכין מדעיים מוצעת כנספח. רוב ההצהרות להלן נבחרו בהתאם לשלושה עקרונות בסיסיים:

(1) אלו הן המסקנות הכלליות של מדענים חשובים שמחקריהם נחשבים ביותר.

(2) המדענים המצוטטים זיהו את עצמם באופן ספציפי כ”גיי” או “לסבית” ו/או סימפטיים יותר באופן כללי כלפי עמדות פוליטיות של “גייז אקטיביסטים”.

(3) המחקרים שלהם מצוטטים בדיוק בכזו תפוצה רחבה ונחשבים כמציעים ראיות, שהן הפוכות לחלוטין למה שהם בעצמם מצאו ומכירים בו. (יאמר לזכותם של אחדים מהם, כי הם הודו באופן פומבי שהראיות שלהם סותרות את מה שהם האמינו בו וקיוו לאשר.)

טענות vs. הראיות

טענה 1. כי הומוסקסואליות הוכחה שוב ושוב כ – והיא למעשה – מצב מולד, נקבע-גנטית.

דין האמר (Hamer) מהמכון הארצי לבריאות, ביצע ופרסם את המחקר שצוטט בתפוצה הרחבה ביותר כמצביע על “גן הומוסקסואלי”. ד”ר האמר העיד בתיק “הצעת קולורדו 2” כי הוא היה “99.5% בטוח כי הומוסקסואליות היא גנטית”. מאוחר יותר הוא הגיע למסקנות הבאות:

“הייחוס (הגנטי) נכשל בהפקה של מה שמלכתחילה קיווינו למצוא: ירושה מנדליאנית פשוטה. למעשה, מעולם לא מצאנו משפחה אחת שהומוסקסואליות הועברה בה בדפוס הברור שנצפה על ידי מנדל…”

המחקר של האמר שוחזר על ידי רייס (Rice) ושות’ עם מחקר שהיה איתן יותר. בשחזור זה הסמנים הגנטיים שנמצאו על ידי האמר, התגלו כחסרי משמעות סטטיסטית:

“אין זה ברור מדוע התוצאות שלנו כה מנוגדות למחקר המקורי של האמר. מכיוון שהמחקר שלנו היה רחב יותר מאשר זה של האמר ושות’, יש לנו בוודאי יכולת מספיקה להבחין בהשפעה גנטית כה גדולה כפי שדווחה במחקר זה. אף על פי כן, המידע שלנו אינו תומך בנוכחות של גן בעל אפקט רב, המשפיע על אוריינטציה מינית…”

סיימון ליוויי (LeVay), נוירואנטומיסט במכון סולק (Salk) בסאן דיאגו, ייסד את המכון ללימודים הומוסקסואליים ולסביים בסאן פרנסיסקו, לאחר חקירה ופרסום המחקר על מבני ההיפותלמוס בגברים, שצוטט בתפוצה רחבה ביותר כמאשר הבדלים מוחיים מולדים בין הומוסקסואלים והטרוסקסואלים, כפי שהוא עצמו טען במקור. מאוחר יותר הוא הודה:

“חשוב להדגיש מה לא מצאתי. לא הוכחתי כי הומוסקסואליות היא גנטית, או מצאתי עילה גנטית להיות גיי. לא הראיתי שגברים הומוסקסואלים נולדים כך, הטעות הנפוצה ביותר שאנשים עושים בפרשנות לעבודתי. גם לא איתרתי מרכז הומוסקסואלי במוח”.

יתרה מזאת:

“מאחר שהתבוננתי במוחות של מבוגרים, איננו יודעים אם ההבדלים שמצאתי היו שם בלידה, או שהופיעו מאוחר יותר”.

גם רלבנטי בהבחנתו לדיון הנוכחי הוא:

“…אנשים שחושבים כי גייז ולסביות נולדו כך, סביר יותר כי הם גם תומכים בזכויות הומוסקסואלים”.

ד”ר מארק ברידלאב (Breedlove) מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בהתייחס למחקרו הוא: “הממצאים [שלי] נותנים לנו הוכחה למה שתיאורטית אנו מכירים שכך הוא – שחוויה מינית יכולה לשנות את המבנה של המוח, בדיוק כפי שגנים יכולים לשנות אותו. [ז]ה אפשרי שהבדלים בהתנהגות מינית נגרמים (יותר מאשר נגרמו) על ידי הבדלים במוח”.
צוותי המחקר החשובים ביין ופרסונס (Byne & Parsons), ופרידמן ודאוני (Friedman & Downey), שניהם הסיקו כי אין כל ראיה לתמוך בתיאוריה ביולוגית, אלא ניתן להסביר הומוסקסואליות בצורה הטובה ביותר על ידי מודל חלופי שבו “תכונות טמפרמנטיות ואישיות פועלות הדדית עם סביבה משפחתית וחברתית כאשר מיניות האינדיבידואל מופיעה”.
ריצ’ארד פילארד (Pillard), הוא מחבר-שותף של שני מחקרי התאומים הגדולים על הומוסקסואליות, שמצוטטים בתדירות הגבוהה ביותר כמציעים ראיה משפחתית לכך שהומוסקסואליות היא תורשתית. הוא ציין בפני מראיין, כי הוא, אחיו ואחותו, כולם הומוסקסואלים, וכי אחת מבנותיו מנישואים שכשלו באחרונה היא ביסקסואלית. הוא העלה ספקולציה לפיה גם אביו היה הומוסקסואל. המראיין, צ’אנדלר בר (Burr), מגיב בהתייחס לפילארד: “רבים מהמדענים שחקרו הומוסקסואליות הם גייז, כמוני”. הראיון הוא חלק מספר שבר כתב, אשר כוונתו להראות שלמעשה כל המדענים בעלי השם מחשיבים הומוסקסואליות כגנטית.

זהו בוודאות הדבר שפילארד רצה וגם ציפה לאשר במחקר שלו: “מחקרים אלה עוצבו לגלות שונות תורשתית, ובאם נמצאה, לטעון כנגד האמונה הרווחת שאוריינטציה מינית היא לרוב תוצר של אינטראקציות משפחתיות והסביבה החברתית”.

אך לא זה מה שהוא מצא. במקום זאת, הוא הסיק:

“למרות שנראה כי הומוסקסואליות גברית ונשית הן תורשתיות לפחות במידת מה, סביבה חייבת להיות בעלת חשיבות ניכרת במקורותיהן”.

טענה 2. כי הומוסקסואליות היא מצב בלתי משתנה של האינדיבידואל.

להחלטה מ-1973 להסיר את ההומוסקסואליות מהמדריך הדיאגנוסטי (DSM) של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי (APA), היתה השפעה מצננת על האובייקטיביות המדעית ביחס להומוסקסואליות, וגם לעמדות ציבוריות ומקצועיות כאחת באשר לקביעות שלה כאפיון אינדיבידואלי.

ההחלטה נטתה לאשר את הסנטימנט, שמאחר שהומוסקסואליות חדלה להיחשב על ידי הצבעה כ”הפרעה” פורמלית, היא אינה צריכה, אינה יכולה ואינה אמורה להיות “מטופלת”. וזאת מבלי להתחשב בעקרון שבחברה חופשית אינדיבידואלים אמורים להיות חופשיים לשאוף לאושר כל אחד כהבנותיו הוא, מבלי לפגוע ברווחת אחרים.

אולם האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, כמו רוב איגודי העובדים המקצועיים, איננו ארגון מדעי. הוא גילדה מקצועית, וככזה, צייתן להשפעה פוליטית בצורה שמדע כשלעצמו אינו יכול להרשות לעצמו להיות. כך, ההחלטה להסיר מהרשימה את ההומוסקסואליות לא נעשתה בהתבסס על ראיות מדעיות כפי שנטען בתפוצה רחבה. כמו שסיימון ליוויי (מצוטט למעלה) הודה, “אקטיביזם הומוסקסואלי היה באופן ברור הכוח שדחף את האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי להוריד את הסיווג של הומוסקסואליות”.

אך בעלת חשיבות גדולה הרבה יותר היא העובדה, שבין שסברו אותה ל”הפרעה” או לא, היא בלתי רצויה לרבים ונתונה לבירור. הראיה לעובדה זו אינה צריכה להיות מואפלת על ידי ההנחה המוטעית, כי הומוסקסואליות היא מולדת ובלתי ניתנת לשינוי, או “בחירה של סגנון חיים” וניתנת לבירור בהתאם לרצון. היא גם לא: זה לעיתים קרובות ביותר מצב קיבעון עמוק שמתפתח במשך שנים רבות, תחילתו הרבה לפני התפתחות המוסר והמודעות העצמית, ונחווה במקור על ידי האינדיבידואל כמחשבה שמעולם לא היתה נעדרת בצורה זו או אחרת. היא כן, במילים אחרות, דומה לרוב האפיונים האנושיים, וחולקת עמם את האפשרויות הטיפוסיות להשגת שינוי שמחזיק מעמד ואת הקשיים בהשגתו.

סקירה של המחקר על פני שנים רבות, מציגה אחוזי הצלחה קבועים של 30-52% בטיפול במשיכות הומוסקסואליות בלתי רצויות. מאסטרס וג’ונסון (Masters and Johnson) דיווחו על 65% אחוזי הצלחה לאחר חמש שנים של מעקב המשך. אנשי מקצוע אחרים מדווחים על אחוזי הצלחה בטווח של 30% עד 70%.
ד”ר ליסה דיימנד (Diamond), פרופסור באוניברסיטת יוטה, מסיקה, כי “זהות מינית רחוקה מלהיות קבועה בנשים שאינן הטרוסקסואליות באופן בלעדי”.
ד”ר רוברט ספיצר (Spitzer), הפסיכיאטר והחוקר הנודע מאוניברסיטת קולומביה, שימש כאדריכל הראשי של המדריך הדיאגנוסטי של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי והוא היה מקבל ההחלטות הראשי בהסרתה של ההומוסקסואליות מהמדריך הדיאגנוסטי ב-1973. הוא מחשיב את עצמו כפסיכיאטר מחייב-גייז, ותומך זמן ארוך בזכויות הומוסקסואלים. הוא היה משוכנע במשך זמן רב כי הומוסקסואליות לא רק שאינה הפרעה אלא שאינה ניתנת לשינוי.

בשל הוויכוח המתחמם והולך בתוך הקהילה המקצועית אודות הנקודה האחרונה, ספיצר החליט לנהל מחקר משלו בעניין. הוא הסיק: “אני משוכנע על ידי האנשים שאותם ראיינתי, כי עבור רבים מהם, הם עשו שינויים ניכרים לקראת היותם הטרוסקסואלים… אני חושב כי אלו חדשות… באתי למחקר הזה (כשאני) סקפטי. כעת אני טוען ששינויים אלה יכולים להחזיק מעמד”.

כאשר הציג את התוצאות שלו לקהילות הגייז והלסביות באיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי, מצפה לוויכוח מדעי, הוא הוכה בהלם כשנתקל בלחץ אינטנסיבי לעכב את הממצאים שלו מסיבות פוליטיות. לאחר מכן, ד”ר ספיצר קיבל כמות ניכרת של “מכתבי נאצה” ותלונות מהקולגות שלו בגלל המחקר שלו. דאגלס סי. הולדמן (Haldeman), Ph.D., איש מקצוע עצמאי מסיאטל, וושינגטון, הוא תיאורטיקן מחייב-גייז בולט. הוא מגיב, “מפרספקטיבה של תיאורטיקן ואקטיביסט גיי… השאלה של יעילות תרפיית המרה, או חוסר יעילותה, איננה רלבנטית. זה נראה כתופעה חברתית, שמונעת על ידי דעה קדומה של אנטי-גיי בחברה…”

באשר לבירור הזהות המינית והזכות לטיפול, האקטיביסטית הלסבית קמילה פאליה (Paglia) ביטאה את הדברים הבאים, במונחים הרבה יותר חריפים מאלה שרובנו חשים בנוח עמם: “האם הזהות ההומוסקסואלית כה שברירית עד שאינה יכולה לשאת את המחשבה שאנשים מסוימים אינם משתוקקים אולי להיות הומוסקסואלים? מיניות היא גמישה מאוד, והיפוכים הם אפשריים באופן תיאורטי. בכל אופן, הרגל הוא שלוח רסן ברגע שהמוליכים החושיים התלהטו והועמקו על ידי הישנות – תופעה פשוטה בהתמודדות עם השמנה, עישון, אלכוהוליזם או התמכרות לסמים… לעזור לגייז ללמוד כיצד לתפקד באופן הטרוסקסואלי, אם הם רוצים, זו מטרה ראויה בהחלט”.

זאת ועוד, כפי שההינעלות הדיכוטומית (ראייה ב”שחור ולבן” – המתרגם) על “בחירה לעומת גנטי”, מטשטשת את המציאות, כך גם ההינעלות על “בלתי ניתן לשינוי לעומת שינוי תרפויטי”. מפני שגם מדובר בזה, שהרי מתועד היטב, אך מבלי שנעשתה תצפית ומבלי שניתנה תגובה על כך, כי מרבית ה”הומוסקסואלים” הופכים ל”הטרוסקסואלים” באופן ספונטני, ללא טיפול.

כהקדמה לראיות המדעיות בנושא זה, ראוי לצטט את פאליה שוב:

“עלינו להיות כנים דיינו כדי לשקול את האפשרות כי ייתכן שהומוסקסואליות אינה אלא פאוזה בשלב טרום הבגרות המינית, כאשר מתוך חרדה (המלווה שלב זה – המתרגם) ילדים מתאחדים לפי מגדר…”

הראיות המדעיות הן כדלהלן:

המחקר המקיף, החדש והמדויק ביותר על מיניות, “סקר הבריאות הארצי וחיי החברה” (NHSLS), הושלם ב-1994 על ידי צוות מחקר גדול מאוניברסיטת שיקאגו ומומן על ידי כמעט כל סוכנות ממשלתית גדולה ו-NGO (ארגונים בלתי ממשלתיים) בעלי עניין במגפת האיידס. הם חקרו כל היבט של המיניות, אך בקרב ממצאיהם הם הדברים הבאים, שאני עומד לצטט עבורכם ישירות:

“ל-7.1 [עד 9.1] אחוז מהגברים [חקרנו למעלה מ-1,500] היה לפחות פרטנר אחד בן אותו מין מאז הבגרות המינית… [אולם] כמעט 4% מהגברים [שחקרנו] קיימו יחסי מין עם גבר אחר לפני שמלאו להם 18 אך לא לאחר מכן. גברים אלה… מהווים 42% מהמספר הכולל של גברים שאי פעם דיווחו על התנסות עם בן אותו מין”.

תנו לי לתת לזה הקשר: בגסות, עשרה מתוך כל 100 גברים קיימו יחסי מין עם גבר אחר באיזשהו שלב – המקור למיתוס ההומוסקסואלי של 10%. רוב אלה היו מזהים את עצמם כהומוסקסואלים לפני שמלאו להם שמונה עשרה והיו פועלים לפי זה. אך בגיל 18, מחצית שלמה מהם חדלים לזהות את עצמם כהומוסקסואלים ולעולם לא יהיה להם שוב פרטנר לסקס ממין זכר. וזו אינה אוכלוסייה של אנשים שנבחרה מפני שפנתה לטיפול; זו פשוט האוכלוסייה הכללית.

יתר על כן, בגיל עשרים וחמש, אחוז הגברים המזוהים כהומוסקסואלים צונח ל-2.8%. זה אומר שבלי שום התערבות כלשהי, שלושה מתוך ארבעה בנים שחושבים שהם הומוסקסואלים בגיל 16, אינם בגיל 25.

טענה 3. החסרונות היחידים של הומוסקסואליות הם אלה שנגרמו על ידי שלילה ואפליה חברתיות.

לתמוך באופן שגוי בשלושה מתוך ארבעה גברים המזוהים כהומוסקסואלים – בזיהוי ההומוסקסואלי שלהם, זו אינה טעות מיטיבה. ביילי (Bailey) (ממחקר התאומים) בדק באחרונה את השאלה, האם הומוסקסואליות קשורה עם רמה גבוהה יותר של פסיכופתולוגיה. הוא הסיק:

“הומוסקסואליות מציגה תזוזה מהתפתחות נורמלית והיא קשורה עם תזוזות אחרות שעלולות להוביל לחולי נפשי… [או, אפשרות נוספת]… כי עלייה בפסיכופתולוגיה בקרב אנשים הומוסקסואלים היא תוצאה של הבדלי סגנון חיים שקשור באוריינטציה מינית”.

החשש הספציפי בתמיכה בזהות הומוסקסואלית אצל גברים צעירים הוא, כי אינספור מחקרים שנעשו על ידי מרכזים גדולים בארצות הברית ובמקומות אחרים מציינים כי גבר בן 20 שמזהה עצמו כגיי, נושא 30% (או יותר) סיכון להיות נשא HIV או למות מאיידס עד גיל 30. מחקר קנדי שפורסם לאחרונה, הסיק כי במרכזים עירוניים זהות הומוסקסואלית קשורה בתוחלת חיים שניתן להשוותה לזו שבקנדה בשנות השבעים של המאה ה-18.

טענה 4. חברה המורכבת מזוגות בני אותו מין המגדלים ילדים בתאים כמו-משפחתיים, לא תהיה נבדלת בשום אופן בלתי רצוי מחברה המורכבת מתאים משפחתיים מסורתיים.

לאחרונה נעשה ניסיון להדגים כי לגידול ילדים במשק בית חד-מיני אין שום השפעה רעה. מחקרים אלה הם מעטים במספר, אף אחד מהם מעולם לא בחן את אותם מצבים בהם צפויים קשיים. ועל אחת החוקרות המצוטטות ביותר שוב ושוב, נמתחה ביקורת על ידי בית המשפט אודות עדותה, כאשר סירבה להעביר את רשימות המחקר לידי בית המשפט, אפילו לאחר שהופעל עליה לחץ על ידי פרקליטי איי-סי-אל-יו אשר עבורם העידה.

מה שידוע, מעשרות שנים של מחקרים על מבנה משפחתי, שחקרו אלפי ילדים פשוטו כמשמעו, הוא שלכל עזיבה של משפחת האבא אימא המסורתית, היציבה, יש השפעות מזיקות באופן חמור על ילדים; והשפעות אלו ממשיכות לא רק לתוך הבגרות אלא גם לדור הבא.

בקיצור, הבעיה המרכזית עם משפחות של אבא או אמא היא שהן מתוכננות בכוונה תחילה, ובכוונתן לשמר ללא הגבלה – מבנה משפחתי, הידוע כלקוי בהיותו באופן הכרחי וקבוע חסר אב או אם.

[1] המאמר פורסם באתר האינטרנט של NARTH כאשר בית המחוקקים של מדינת מסצ’וסטס עדיין דן בנושא. בסופו של דבר, בית המחוקקים החליט שלא להחליט, ובכך אפשר למעשה נישואים חד-מיניים במדינה “בהכשר הבג”צ” (על פי ynet).

[2] כנ”ל.

[3] Massachusetts Institute of Technology.

[4] Peer-reviewed. כלומר כתבי עת שהמאמרים בהם עברו ביקורת והערכה על ידי קולגות, ולכן הם נחשבים לאמינים יותר מדעית.

פוסטים נוספים: