איך משפיע האינטרנט על המכורים אליה?
האם שינוי נטיה מינית, מהומו לסטרייט, הוא באמת אפשרי ?
בהחלט! אנחנו מצהירים, מניסיון אישי, ששינוי נטיה מינית הוא אפשרי. (קרא סיפורים אישיים על הצלחת המעבר מהומו לסטרייט וצפה בעדיות מתמודדים בנטיות הפוכות).
אמת, המסע בהתמודדות בנטיות הפוכות לעתים קרובות קשה ומפחיד, אבל היעד מביא אותנו שלווה ושמחה אינסופיות. הוא לא רק היה “שווה את זה”, הוא הציל לנו את חיינו.
“אנחנו כבר לא משתוקקים כמו בעבר לקיים יחסי מין עם גברים. אנחנו כבר לא נאכלים על ידי הבדידות, התשוקה המינית, הפחד, הכעס והמרדנות שפעם לכדו אותנו. אנחנו כבר לא מחפשים אחרי האהבה הרומנטית או אחרי קשר מיני מזדמן עם גבר, כדי שנרגיש שלמים. אנחנו כבר לא פוחדים מגברים הטרוסקסואלים, מישרות ומנכחות גבריות”.
“היום, אנחנו שלמים. לא מושלמים. אפילו לא בהכרח סיימנו את המסע, אבל שלמים.”
המאמר הבא מנגיש בפניך תמליל של מפגש נדיר בן אחד מסייעי עצת נפש לבין בן חמישה חברים באחת מקבוצות התמיכה של עצת נפש, המספרים לו מיוזמתם על התהליך האישי שעברו ועל ניסיון חייהם בהתמודדות עם נטייתם ההומוסקסואלית.
המעבר מהומואים לסטרייט.
גלעד פותח בשיתוף : “במקום שבו הייתה פעם תאווה מינית, יש היום אחווה, פתיחות ואהבה כנה. במקום משיכה מינית היום ישנה אהבת אחים. במקום שבו היו פעם פחד וניתוק הגנתי, יש היום אמון וקשר. במקום שבו היו פעם שנאה עצמית והרגשה של “אני לא מספיק גבר, אני לא מספיק חתיך, אני לא מספיק טוב”, יש היום קבלה עצמית וחיבור עמוק לזהות הגברית. במקום שבו היה פעם כעס על העולם מסביב ובפרט על אלוקים, יש היום אהבה אמון ובטחון כלפי הסובב ותחושה של אמונה עמוקה..
רבים ילעגו ויבוזו לעדות האישית שלנו. הם יאמרו “שינוי נטיה מינית הוא בלתי אפשרי“, הם יאמרו. “אחרים ניסו ונכשלו, אז גם אתם חייבים להיכשל”.
למרות זאת, לכל אורך ההיסטוריה אנו נתקלים בסיפורים של אלו שעשו את מה שאחרים אמרו שהוא בלתי אפשרי. החל מבניית “המכונה המעופפת” הראשונה. הליכה על הירח וכו’… בפועל על מנת להוכיח שמשהו באמת אפשרי, צריך רק אדם אחד שיעשה זאת. מספיק שרק אדם אחר שיעיד בעצמו שה”בלתי אפשרי” הוא אפשרי ובכך יסלול את הדרך לבאים אחריו. תארו לכם מה היה קורה לו אדם אחד בודד היה מחלים לחלוטין מאיידס? העולם היה מתלכד לחגוג וללמוד איך הוא עשה זאת. דוגמה של אדם אחד הייתה מספיקה.
העובדה שיש כאלה הטוענים כי נכשלו בהתמודדות עם נטיות הפוכות שלהם, אינה מעידה על כך שההצלחה איננה אפשרית. גם לאלה המספרים כי לאחר תקופה הם חזרו להתנהגות הומוסקסואלית מוקדמת או בחרו אחרי ניסיונות ממושכים להתחתן עם לסבית ולהקים “משפחה” אין זה מעיד דבר על יכולת השינוי והצלחתו. לא מעט מהם יודו כי כנראה שלא השקיעו את המאמצים הנכונים בזמן הנכון עבורם. ועובדה היא שגם הם יעידו בעצמם שגם כיום הם עדיין לא מצאו שמחה ושלווה תמידית בחיים ובזהות ההומוסקסואלית שלהם.
אלה שרוצים להאמין, שלבם פתוח ללחישות האמת, ידעו שהחוויות שנחלוק בהמשך הן אמיתיות והיו נכונות בשבילנו. הדברים שאני אומר מיועדים רק למי שרוצה באמת לברר לעצמו את הנטייה ההפוכה שלו. הם מכוונים למי שאינו מרגיש בה נוח ומאחל לעצמו חיים מלאים יותר וכנים”.
למה להשתנות? למה להפוך גיי לסטרייט? מה רע לנו להיות הומו? מה רע בנטיות הפוכות?
“ניסיתי לעשות הכל על מנת “להשלים” עם משאני. עבורי זאת לא הייתה גחמה. בכל ליבי רציתי להיות חלק. להיות “עליז” באמת. ניסיתי ליישב את הקונפליקט בין התשוקה ההומוסקסואלית לבין הדת והאמונות שלנו.; רציתי להרגיש נוח בחברה שלי, להרגיש כשווה בן שווים. חלמתי שאקים משפחה, מתמודדים אחרים שהכרתי מאוחר יותר בקבוצות התמיכה של “עצת נפש” אפילו כבר היו נשואים וגם הם כמוני חלמו לשמר את התא המשפחתי שלהם. אך מעל הכל כולנו רצינו דבר אחד במשותף, כולנו רצינו להרגיש נוח ובטוח בזהות העצמית שלנו. כולנו מתי שהוא במסע שלנו הרגשנו שהדרך היחידה להרגיש נוח באמת זה להקשיב לקול הפנימי שקרא לנולצאת מארון אל מה שבשבילנו היה נראה כחיים טובים יותר, כנים יותר וללא מסכות”.
“כל כך רציתי להיות “גיי” ( גם עליז), להיות שמח במה ובמי שאני. אולם לעיתים כל כך קרובות הרגשתי שאני גייז (“עליז”) אומלל. בכל כך הרבה אופנים, פשוט לא הלך לי להיות “גייז”(גם עליזים). הסתייעתי באתרי הכרות וצ’אטים על מנת להכיר גברים אחרים. הלכתי למפגשים מזדמנים. בשעות הערב המאוחרות הסתייענו על מנת לספק את הדחף גם בצפייה ממושכת בפורנוגרפיה, בתמונות ובסרטים. לפחות פעמים שלוש בשבוע יצאתי לבלות במועדוני לילה, מסיבות גייז, בשלב מסויים יצאתי מהארון. שיתפתי את המשפחה , ההורים, והחברים. אפילו התרבות מסביבי צעקה לנו שזה בסדר. התרבות שמסביבי לא הפסיקה לאזכר ההומוסקסואלים, אם זה בפרסומות, סרטים, פרסומי רחוב או פרפראצי שעקב אחרי כול תזוזה של סלב חדש שיוצא מהארון. בזמן קצר מאוד נהפכתי לפעיל מאוד. להכל היה משמעות נוספת, משמעות גאה. בכל מפגש חיפשתי את האפשרות לסטוץ או למין מזדמן. פעמים שמרתי על עצמי, פעמים אחרות כבר לא היה אכפת לי. הרגשתי חופשי. חייתי את הרגע. המנטרה שלי בחיים הייתה ” אם זה מרגיש טוב.. שום דבר אחר לא משנה”. ניסיתי גם ליישב גם את הסתירה שלי עם אלוקים. מצאתי כל מיני רבנים שיתירו לי כל מיני דברים. הכל היה לכאורה בסדר. אבל בפנים משהו לא הרגיש נכון. משהו לא הרגיש אמתי. משהו הרגיש כל הזמן ריק, מפוספס, חסר”.
דביר ומתניה זוג הומוסקסואלי לשעבר מספרים על חווייתם האישית : “הרגשנו שאנחנו כואבים. זה כאב שקשה לתת לו מילים. הרגשנו לא טוב עם עצמנו. עם מי שאנחנו. עם הצורך הבלתי פוסק לקבל אהבה זה מזה. בסופו של דבר גם זה לא הספיק והחלטנו לנהל קשר פתוח. כלומר במשך היום סיכמנו שנוכל גם להיות עם אחרים ורק בשעות הערב המאוחרות תמיד נהיה יחד. חיפשנו נואשות את החום מגברים, כמיהה לחום מאחרים שתמיד התלווה עם שנאה עצמית למי שאנחנו. חיפשנו, כמו יתר הגייז, את “הנעורים”, את “המראה הנערי”, והשלמות הפיזית, שלעתים קרובות חשנו יותר נדחים על ידי גייז מאשר ע”י הטרוסקסואלים. האמנו בחלום ההומוסקסואלי, האמנו באהבה בן שני גברים, ניסינו בכל כוחנו להחזיק באהבה שלנו זה לזה אבל במקביל גם המשכנו לחפש כל אחד בעצמו לחפש. באיזה שהוא מקום כבר הבנו כבר שאולי לא נמצא אבל הרגעים הקטנים של אושר, של תענוג והנאה. הרגעים הקטנים האלה שאחרי, שהזקנו ידיים יחד ואמרנו זה לזה:”אני אוהב אותך” היו שווים הכל. גם אם עמוק בפנים ידעתי שבאותו יום אמרנו את זה אחרי לעוד שנים שלוש גברים נוספים. אבל הרגעים האלה היו חזקים מהכול והם סחפו אותנו פנימה להתנהגות הומוסקסואלית. הם היו העוגן היחידי שלנו בחיים לאיזו שהיא תחושה של אהבה והכלה שמלאה לרגעים ספורים את החלל העמוק שנוצר בתוכנו וכיסה על הכאב האדיר שחשנו בחיים על החיים. היה שלב שגם נפרדנו ויצאנו למסע חיפוש מחודש והאמנו שוב שהבן זוג הבא, או המפגש הבא, הוא זה שיגרום לנו סוף סוף להרגיש שלמים עם עצמנו”.
“קל הרבה יותר לפחד ביחד”- זוגיות הומוסקסואלית
ניר מספר: “במשך למעלה מעשור חייתי כהומוסקסואל מוצהר. היה לי בן זוג במשך ארבע שנים שהיה יקר לי מאוד. היה לי עבודה טובה וחיים יפים. רק שאלה אחת ניקרה לי בראש כל הזמן :”למה לעזאזל החיים שלי מרגישים לי כל כך אומללים ובלתי נסבלים ? “. היה לי את כל מה שאי פעם יכולתי לחלום עליו שיהיה. למרות כל זאת הרגשתי שיש חלל אדיר. חור שחור שמצץ ממני כל חוויה של שמחת חיים. ניסיתי נואשות לנסות ולמלא אותו. למדתי הרבה פילוסופיה ועל משמעות החיים. בדרכים שונות של יוגה ומדיטציה ניסיתי להגיע לשלווה, הייתה תקופה שגם חזרתי בתשובה ושאולי שם אמצא תשובה לכל מה שמתחולל בתוכי. אך שום דבר לא עבד. הכאב פשוט המשיך וגבר. בשלב מסוים כל מה שרציתי זה לחדול מלהתקיים, לסיים את הסבל”.
גלעד ממשיך לספר: “ברגע שקיבלתי את זה שאני הומו, בערך בגיל 22, כי יכולתי להתכחש לזה יותר, חשתי מיידית הקלה מכל הבלבולים והסערות שבפנים.נסחפתי מיידית ללא עוגן מוסרי או מצפן עצמי לעולם ללא מעצורים. למין מגדמן במקומות אפלוליים בשעות הערב המאוחרות לאחר העבודה. זה הגיע לשלב כזה שבכל פעם שהבטתי בעצמי במראה הרגשתי גועל וסלידה ממי שנהפכתי להיות ומצורת החיים ומחול השדים הבלתי פוסק שלי למגע וחום מגברים”.
“גם מערכות יחסים “קבועות”, הגיעו לשלב של סוף. בדרך כלל הם נמשכו כמה חודשים בודדים. היו לי גם שני קשרים גיי שהחזיקו שנה ואחר כך התמוססו. בהמשך התהליך גיליתי שאני לא היחיד שהיה לו סיפור חיים שכזה. רבים מחברי עברו בדיוק את אותם דברים. מדהים אותי איך שכולנו חשבנו שנמצא שם חלקיק של אושר ובפועל כל שעברו השנים הרגשנו יותר ויותר חסרים”.
דביר בן ה-38 משתף בתחושותיו: “החלל היה משותף לכולנו. אחדים מאיתנו טורדו ע”י מחשבות אובדניות. חלקנו נעשינו מכורים למין עד כי לא היה יכול להיות בשליטה אחרי הדחף לחיפוש אובססיבי לסטוצים. החיים של כולנו התמלאו באפילה, הבדידות, הפחד, הריק והחידלון כבש את כולנו”.
לצאת מהארון ההומוסקסואלי
אריק משתתף בשיחה:” הרגשתי שאני משקר לעצמי. שאני בסחרור מיני מצד אחד. מרגיש חופשי אבל רחוק מלהרגיש מאושר. הגעתי לשלב שלא הייתה לי ברירה אל להודות “זהו , זה לא עובד” אמרתי לעצמי. כבר הייתי אז קרוב ל-30. “כמה זמן עוד אשקר לעצמי?” תהיתי. “אולי יש עוד דרך אחרת ? חייבת להיות דרך אחרת”. לא יכולתי יותר לשאת את סערות הנפש האלה שהרגשתי”.
דביר מעיר:” אצלי זה לא היה רק סערות הנפש, זה היה הרבה מעבר לכך. רציתי להקים משפחה. רציתי אישה וילדים. מקום משל עצמי. זה נורא בכל לילה להסתובב בגנים ובמקומות אפילים. זה להרגיש תלוש. זה לחיות כמו כלב ברחוב ולהרגיש שבשום מקום זה לא בית. זה לא שאין לי הורים ומשפחה אבל מקום לעצמי אין לי. זה לא זה. גם כשחיינו ביחד אני ומתניה היה שם משהו חסר. היו לנו הרבה ריבים, הייתה אהבה אבל כל אחד היה עסוק בלקבל מהשני אף אחד לא היה שם באמת בשביל לתת”.
דוד בוחר לזרוק מילה : ” אני בכלל הייתי נשוי אז, הייתה לי אישה שידעה שאני בוגד בה מהצד עם גברים. היו לנו כבר אז שלשה ילדים משותפים. אשתי החליטה להשלים עם המצב ולקבל אותי כמו שאני. אהבתי אותה אבל גברים היו משהו אחר. שם הרגשתי להט . שם הרגשתי חיי. אבל שלום עם עצמי לא היה לי. הרגשתי נקרע מבפנים. הרגשתי “מסורס”, הרגשתי שאני לא גבר. שאני מותר על כל מה שיש לי כאן בשביל איזה סטוץ חולף ואין סופי עם גברים. ידעתי שמגיע לי משהו אחר. אם לא לי אז לפחות לילדים שלי”.
לא רוצה להיות הומו
דוד ממשיך:” איך שהוא שמעתי על “עצת נפש”. ארגון ששנוי במחלוקת. הרגשתי שזה לא אמיתי. כולם אומרים שאי אפשר לשנות נטייה מיניות. מצד שני היה ברור לי שלהיות הומו זה לא הפתרון בשבילי”. אריק : רציתי משפחה משלי. לא רציתי להישאר הומו כל החיים. לא רוצה איזה :”הסדר נישואין” עם אישה או ילד שיבוא מאימא פונדקאית ובטח שלא רוצה להגיע לשלב בחיים שאני מאמץ ילד והוא בן להורים הומואים. איזה מן חיים יהיו לו. איזה תקוות אני משאיר לו”. דיבר: “לא יודע, זה הרבה יותר מזה. זה החיים שלי קודם כל. זה האושר שלי. לפני משפחה או ילדים. זה לדעת שאתה קם בבוקר ויש לך את הסטוץ של הערב או הגבר שמתחלף שתפגוש אותו לשנה או יותר ובסוף תחזור לנקוד המוצא . לארבע קירות ריקים”.
להיות מי שאבחר
מתניה:: “תהליך הבירור שעברתי אפשר לי להיוולד מחדש. בעצם לבדוק ולחקור לעומק ולברר מי אני באמת רוצה להיות. לא רק מי ומה אני מרגיש עכשיו שזה אני או שבא לי. אלא מי זה מתניה בפנים?. מה הוא מרגיש ? מה חשוב לו בחיים ? למדתי בעיקר שמתכון לאושר שלי בחיים מתחיל מבפנים. מתחיל מזה שאני לומד להכיר את עצמי במקום לחפש החוצה מה יעשה לי טוב ברגע הזה ולקבור את הרגשות שלי על עצמי עמוק, עמוק בפנים”.
דוד משתף : התהליך שעברתי עשה אותי הרבה יותר חזק בפנים. פעם זה הרגיש לי כל הזמן לא בטוח.זה לחיות את החיים באילו. להיות ולא להיות. היום אני יכול להרגיש מה זה בית. להרגיש יחד. לדעת מה זאת אהבה אמיתית. זה לאהוב אישה. זה לחזור הביתה ולהיות מחובר עם האישה והילדים. זה לשמוע את הילד שלי אומר לי :”אבא” זה להסתכל לאשתי בעניים ולהגיד לה :”אני אוהב אותך” ולשמוע אותה עונה לי “גם אני אותך”.
כמה שינוי ?
גלעד משיב ” התשובות הן מאוד אינדיווידואליות. אתה תשמע כאן תשובות שונות. זה מאוד תלוי מתי כל אחד התחיל את התהליך ואיזה מסע הוא עבר. אני למשל התחלתי בגיל 27 את המסע שלי לשינוי הנטייה. זה התחיל משיחת טלפון לעצת נפש, אח”כ השתתפתי גם בסדנא שעגב הייתה מצוינת בשבילי. ומשם נפתח לי עולם חדש. היום אין לי בכלל משיכה לבנים. זה בכלל לא מעניין אותי ושתבין קודם לכן הייתי ממש פעלי בסיפור הזה”.
ניר:” כשמדברים על שינוי , אנחנו מדברים לא רק על שינוי בהתנהגות המינית ושינוי בתשוקה המינית. אנחנו מדברים על שינוי בזהות המינית ובזהות העצמית. בכל חוויית החיים. אם תשאל אותי אם אני נמשך לגברים אני יגיד לך שלא. אני לא משתוקק למין עם גברים. אני נהנה מלהיות עם החברים שלי. מלשבת איתם יחד ולהריץ צחוקים זה כיף אבל אין לי רצון לשכב איתם או משהו שכזה. זה פשוט לא זה”.
אריק: “תראה זה הרבה יותר מחוסר משיכה לבנים. פעם נשים לא משכו אותי בכלל היום זה רחוק מזה. היום כשמדברים איתי על שמירת העניים אני מבין למה הכוונה”. אם תשאל אותי איך אני מרגיש כלפי נשים זה אחרת מאוד מאיך שהרגשתי כלפי גברים. היום זה מרגיש לי אמית יותר לא רק פיזית. זה חיבור רגשי עמוק. חיבור רוחני והתאמה והשלמה הדדית. כשהייתי עם גברים ככל שהכרתי את הגבר שאיתי הייתי יותר המשיכה המינית שלי אליו הלכה ופחתה. דווקא עם נשים זה בדיוק אחרת”.
מתניה:”אני ודביר עדיין בקשר. אבל לא מיני. אנחנו חברים ממש טובים מדברים על הכל. הוא אחד הגברים המדהימים שאני מכיר. אבל מערכת היחסים שלנו היא בריאה. מה שהרגשתי בקמצוץ שיש לי איתו היום יש לי עם נשים רק הרבה, הרבה יותר עברתי חיים אפלוליים וריקים ומרדף בלתי פוסק לחיים שלווים, מספקים ומוארים”. דביר:” הקרע העצמי שהרגשתי קודם לכן. הצורך באישור תמידי מגברים פסק. תחושת האובדן העצמי נעלם. במקומם תפס אצלי הביטחון, תחושת סיפוק. היום אני מבין את פרושה של המילים :”אני אוהב”. היום אני יודע מי זה אני ומה זה אהוב”.
פוסטים נוספים:
