הרב שלמה אבינר על המתנגדים לעצת נפש
מאת:רוני שור
מהי הצלחה? ומהו כשלון? האם מדד של הצלחה או כשלון הוא בהכרח כמותי? האם אנחנו, בני האדם, שלא ידועים בעולם החי כיצורים החזקים ביותר; שיצר לבנו רע מיום היוולדנו; שמגלים חולשה ורפיון מול תאוות מופשטות; האם אנו יכולים להיות מדד להצלחה או כשלון של שיטת טיפול פסיכולוגית, נניח? האם אפשר לתת ציון המתבסס רק על מרכיב אנושי לשיטת טיפול פסיכולוגית? ובכלל, האם אפשר לעשות שימוש אך ורק במחקר כמותי (Quantitative Research), לבחינת הצלחה בתחום זה? את השאלות הללו אני משאיר פתוחות, לעת עתה. אני רוצה לקחת אתכם למקום אחר, לכאורה. אל התורה. היהדות. נשמע מוכר? יופי. כמה חילונים יש בארץ, וכמה שומרי תורה ומצוות? אחסוך מכם את החיפוש בארכיונים של מכוני סקרים, בישראל יש רוב חילוני. רוב חילוני? אופס. שיטת “תורה ומצוות” נכשלה. בארץ יש רוב חילוני, שלא ניסה ולא מעוניין לנסות חיי תורה ומצוות, מפני ש”זה הכל שטויות. אתה אדם טוב בזכות מי שאתה, ולא מפני שאתה מקיים איזה תרי”ג מצוות בנות 3,000 שנה”. אה, מה אני מדבר שטויות. בארץ יש רוב שומרי מסורת. מישהו בכל זאת זוכר את הסקר האחרון שמדבר על 80% שומרי מסורת, אם זיכרונו אינו מטעה אותו. ובכלל, ממתי חילוניות היא שיטה? חילוניות היא היעדר דת. טוב, נניח. הבה נרחיק אל פרספקטיבה רחבה יותר. בעולם יש רוב נוצרי ומוסלמי. לא ברור לי דתו של מי על העליונה, אבל זה ברור שיש יותר נוצרים ומוסלמים מיהודים. נצרות ואיסלאם כידוע מקבלות בקלות מעוררת תהיות כל מי שבא לחסות תחת כנפי דתן, גם אם הוא יהודי. ואין ויכוח, שהנצרות והאיסלאם הן שיטות שמכתיבות אורח חיים מסוים. ואם כך, היהדות היא כשלון. האומנם? נכון שזה נשמע מגוחך? וחוצמזה, מה הקשר? מה אתה מערב אמונות עם שיטות טיפול פסיכולוגיות? אנו מאמינים ב-13 עיקרי אמונה, אנחנו שומרי תורה ומצוות כי השם ציווה עלינו לשמור תורה ומצוות, אנו יהודים כי נולדנו יהודים, ונו, באמת, תגיע כבר לנקודה, כי זה מתחיל לעייף, ואפילו לעצבן.
Stuart Miles – קרדיט
רק רגע, ותסלחו לי על ההבשלה האיטית של דבריי, אבל במה בדיוק אנחנו מאמינים? כאילו, מה אנחנו שומרים כי השם ציווה עלינו? אנחנו מאמינים שבמהלך יצירת המין האנושי, ברא השם שני יצורים בלבד, זכר ונקבה, עם איברים שמעוצבים בהתאם לדרישות; ציווה עליהם לפרות ולרבות; ציווה על האדם לדבוק באשתו ולהיות לבשר אחד, כלומר להוליד ילדים. ובעצם, כל התורה שהוא נתן לנו, תורה שבכתב ושבעל פה, מבראשית ועד סוף כל הדורות, בכל המקומות הרלבנטיים, עוסקת בהתמדה בקיומם של גבר ואישה בלבד וביחסים ביניהם, ובאופן מוזר, הומוסקסואליות – אין. טוב, נו, נניח שבקטע הזה אין ויכוח. אכן, הומוסקסואליות אינה טבעית, אלא נרכשת. כבר כתבת על זה. ובכלל, מה אתה קופץ פתאום להומוסקסואליות?
לתומי חשבתי שהאתר עוסק בנושא הזה, לא? עוסק. אז איפה הייתי. הומוסקסואליות היא נרכשת. מממ. מה בעצם אינו נרכש? איך קוראים לך? חיים. איך אתה יודע, כי ככה תמיד קראו לך. אז רכשת את הידיעה הזאת, הפנמת אותה, וגם אם יעירו אותך באמצע הלילה, אתה תהיה חיים. אתה יודע לאכול עם סכין ומזלג? אפילו עם כף? כל הכבוד. מי לימד אותך? אימא. טוב, האמת היא, שאולי מדובר באילוף האל-מודע. חינוך מניין? אני מוכן להסתכן ולכתוב, שאין בעולם כולו פסיכולוג בר דעת שיטען שחיים גדל המידות נולד עם הפרעת אכילה, או מחנך שיטען שחיים נולד עם הפרעת התנהגות הכוללת תוקפנות פיסית ומילולית קשה כלפי חבריו. חיים נמצא בעיצומו של טיפול אצל פסיכולוג המתמחה בהפרעות אכילה בקרב ילדים. הם רואים התקדמות. המחנכת של חיים גילתה שחיים סופג אלימות קשה מצד אביו. מתברר שגם אמו של חיים בין המוכים. אבא של חיים הורחק מהבית. חצי שנה אחרי, ההתנהגות של חיים במחיצת חבריו הולכת ומשתפרת. חיים מצליח להשתנות. אם נציץ בתיקי הטיפול של התרפיסט של חיים, נגלה שלא אצל כל הקליינטים חלה תמורה משמעותית. אחדים מהם אף נשמטו מהטיפול.
האם באמת מדד של הצלחה קשור למספר האנשים שמצליח לצלוח את ה”שיטה”? האם ה”שיטה” צריכה להיות במרכז תשומת לב, ולא האנשים, מהירות הייאוש להם, נדנדת המוטיבציה שלהם, רוחב היריעה של ההתמודדות שלהם? האם עצם ההתמקדות שלנו ב”שיטה”, במספרים, בסטטיסטיקות, לא מחטיא את המטרה? האם “שיטות” עושות אנשים, או שאנשים עושים “שיטות”? אז רק רגע, מה ההבדל בעצם בין הומוסקסואליות לבין הפרעות אכילה? מדוע סולקה ההומוסקסואליות בבושת פנים מה-DSM (ה”תנך” של בריאות הנפש) בשנת 1973, ואילו הפרעות האכילה לא? מדוע טיפול פסיכולוגי בהפרעות אכילה הוא לגיטימי ואילו טיפול פסיכולוגי שעושה שימוש בהנחות יסוד פסיכואנליטיות ידועות ובמתודות טיפוליות מקובלות ב”הפרעת זהות מינית”, הוא פוגעני ומסב נזק? לא אכנס לתשובות המצוינות שמדברות על אקטיביזם “גאה” ועל אינטרסים חברתיים-פוליטיים, שהקשר בינם לבין אמת פסיכולוגית הוא מקרי בלבד. ולא אכנס לעובדה, שפסיכותרפיה פרטנית היא רק בסיס האם של ריפוי הומוסקסואליות, ושלמעשה, רוב הצעדים במסע אל הגבריות נעשה מחוץ לקליניקה של המטפל, בחיי היומיום.
אכן, ההתמקדות ב”שיטה” היא חלחול של קמפיין דה-לגיטימציה שעושה הקהילה הפרו-גאה לריפוי הומוסקסואליות, בגלל אג’נדה פוליטית חפה מכל מדע. האם הוצאת זרע לבטלה נועדה לכישלון, כי עברתי עליה? אם אנחנו מאמינים שהתורה והמצוות הם אמת, באמת, האם נפסיק להודות באמת, כאשר יצרנו גובר עלינו ואנו נכשלים כשלון חמוץ, בהתמודדות עמו? הלוא אנו מבינים, כי מי שנכשל בשמירת תורה ומצוות, וטוען ששמירת תורה ומצוות היא שיטה כושלת, הוא אדם שאינו יודע לקחת אחריות, אינו בוגר, וכשלון השיטה אינו אלא תירוץ לכישלונו האישי. אם אנחנו מאמינים שהומוסקסואליות היא נרכשת, וממילא שהיא ברת תיקון, האם נעשה שקר בנפשנו ונפסיק להודות באמת, כאשר ההתקדמות אינה משביעה את רצוננו, מפני שלמעשה גילינו חוסר מוטיבציה ומיהרנו להתייאש? מקובל להניח בתחום בריאות הנפש, כי שלושה פרמטרים משפיעים על הצלחת הטיפול: מוטיבציה, קיבולת והזדמנות (Motivation, Capacity, Opportunity). וכולם, ללא יוצא מן הכלל, תלויים רק במטופל! ובכלל, אם ריפוי הומוסקסואליות הוא מסע אל הגבריות, והשגת גבריות היא משימה קשה שאורכת זמן רב כמו החיים עצמם, ואולי היא החיים עצמם, מדוע אנו חושבים שחוסר התקדמות בפרספקטיבה מצומצמת של טווח קצר, מעיד על כשלון?
יתרה מזאת, האם הצלחה אמיתית היא השגת ציון 100 במבחן, או העמל הרב שמשקיע התלמיד עם ליקויי הלמידה? האם אדם ש”עובד על המידות” שלו כל חייו, יתעורר בבוקר יומולדתו ה-70, ויאמר לעצמו, “בחיי, אני בן 70, זה אומר שאני מה-זה צדיק עכשיו”. יש מי ש”עובד על המידות” שלו, שבגיל 70 עשוי להיחשב גדול הדור, אבל למרבה הפרדוקס, בעיני עצמו הוא יהודי רגיל ופשוט – תוצאה של עבודה על מידת הגאווה, לאחר שריפא את פצע הנחיתות. בעיניי, הצלחה היא לא התוצאה, אלא המעשה. כל צעד קטן שאני עושה במסע אל הגבריות, הוא הוא ההצלחה. כל צעד כזה הוא 100 אחוזי מסע, מסע שקורה אך ורק בהווה, בשני הצעדים קדימה וגם באותו צעד אחורה, לא בעבר ולא בעתיד. ולכן, עלינו לחגוג כל צעד כזה ולתת לו את המקום הראוי לו, בהיותו הצלחה מלאה.
גבר יהודי הוא מי שהתורה, ורק התורה, מגדירה גבר, “איזהו גיבור? הכובש את יצרו”. כל כיבוש בכל מקום ובכל מצב הופך את הכובש ל”גיבור”, לגבר. אנחנו לא חסרים גבריות בעצם, היא נמצאת בנו באופן פוטנציאלי, ובכל כיבוש אנחנו חושפים ומספחים טפח נוסף ומשמרים את כוחו של ההישג עד עתה. אדרבה, התורה אכן רואה בנו יצורים חלשים ואין לה בעיה עם זה. היא מצפה שנשתמש בכוחות הנפש שקיבלנו על מנת לצעוד במסע התחזקות איטי וממושך, שכולל המון צעדים קטנים, ולהגיע מנקודת מוצא של חולשה ליעד של התחזקות נוספת – לא של חוזק סופי. המסע הזה הוא מסע של כבישת אינספור יעדים, ואין בו יעד סופי. כשנהיה גברים “באמת”, אני לא חושב שנחשוב על זה שאנחנו גברים באמת. כי נהיה בעיני עצמנו אנשים רגילים ופשוטים, עם הכרה בערך עצמנו, אבל שווים בין שווים, גברים בין גברים. ואז, אם נעשה רגע חושבים, פתאום נגלה שזו לא ה”שיטה”, אלא אנחנו. אנחנו עשינו את מי שאנחנו. בעזרת השם, כמובן.
עכשיו אני בוחר לחזור לסדרת השאלות שפתחה את דבריי: האם ניתן לכמת הצלחה? האם אפשר לתת ציון המתבסס על מרכיב אנושי לשיטת טיפול פסיכולוגית “שגרתית”, וזאת במיוחד לאור המאפיינים של אנשים שמתמודדים עם כמיהה הומוסקסואלית? ובכלל, האם אפשר לעשות שימוש אך ורק ב”מחקר כמותי”, לבחינת הצלחה בתחום זה? התשובה היא כן ולא. אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים, אפשר לקבל תמונה מסוימת וחלקית מאוד, אבל אי אפשר לקבוע חד-משמעית, בשום פנים ואופן, שה”שיטה” היא כושלת על סמך הגורם האנושי. ובכלל, אנו מאמינים כי השאלה, האם בירור הזהות הוא אפשרי, היא שאלה איכותית ולא כמותית. אגב, הדבר היחיד שאפשר לקבוע “מדעית”, לחיוב ולא לשלילה, הוא שבירור הזהות הוא אפשרי – על סמך אדם אחד בלבד שהצליח לברר את זהותו ולעבור מהומו לסטרייט! איך שלא יהיה, שום “אמת” מדעית, לא תצליח להפריך את האמת היהודית: אין הדבר תלוי אלא בנו. השיטה היא רק כלי עזר, אנחנו הדבר האמיתי. מרגע זה והלאה, זה הכל עניין של אמונה.
פוסטים נוספים:
