נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה הפעם להמשיך את הנושא שהתחלתי בפוסט הקודם. אחרי שהפסקנו ללמוד ביחד, עברה תקופה ארוכה שבה החבר שלי ואני היינו די מרוחקים אחד מהשני. הריחוק בינינו היה טוב מבחינה מסוימת. על אף שהרגשתי מאוד רע ובודד, זה הכריח אותי למצוא את עצמי ולהסתדר גם בלעדיו. בכל אופן, תקופת ההתקררות הזו נמשכה יותר משנתיים. אל תבינו אותי לא נכון – זה לא שהיינו ברוגז ולא דיברנו אחד עם השני או משהו כזה – רשמית עדיין היינו חברים, פשוט לא באותה אינטנסיביות כמו קודם לכן.
credit to:Idea go
אבל זה לא נמשך כך לתמיד. בשלב מסוים החלטתי שנמאס לי לחיות את החיים שלי בסוד. אחרי כמעט שנתיים בטיפול, אנשים כבר התחילו לחקור אותי לאן אני נעלם כל הזמן, ולי נמאס לשקר לכולם. הרגשתי כאילו הסוד הזה, הנטייה ההפוכה שלי והטיפול, שורפים לי חור בגוף. הלכתי באותה תקופה למסע אל הגבריות, ושם פגשתי חבר’ה מדהימים שעם חלקם גם שמרתי על קשר אח”כ, וגם השתתפתי בקבוצת תמיכה לנטיות הפוכות בעקבות המסע, דבר שאיפשר לי להרגיש שייכות ושיתופיות, כמו גם לדבר על הדברים שמציקים לי (כי עם כל הכבוד וההערכה שיש לי למטפל שלי – לדבר עם איש מקצוע זה לא אותו הדבר כמו לדבר עם חבר). ועדיין, הרגשתי שזה לא מספיק. זה היה מאוד נחמד אמנם, ואחד הדברים החשובים והמהותיים ביותר שעשיתי בהתמודדות שלי, אבל התחושה שלי הייתה שזה לא חלק מהחיים היום-יומיים שלי, ובגלל זה הרגשתי שזה לא מספיק עבורי. החלטתי שאני צריך לספר גם למישהו שנמצא בתוך הסביבה החברתית שלי, שזה אומר שאני צריך לספר למישהו שנמצא מחוץ לעולם הנטיות ההפוכות, מישהו “רגיל”, מישהו שיש לי אינטראקציה יום-יומית איתו, מישהו שאני אוכל לדבר איתו מתי שבא לי, ולא אצטרך לחכות עד המפגש השבועי הבא. אמנם ידעתי שאת השיחות הרציניות, את ההתמודדויות הכבדות, אני עדיין אצטרך לשמור לשיחות שלי עם מתמודדים הומוסקסואלים נוספים, כי רק הם יכולים באמת להבין את מה שעובר עלי, אבל הידיעה שיש מישהו בסביבה הקרובה שלי שגם יודע על זה ושאני יכול לדבר איתו על הנושא גם נותנת תועלת מסוימת.
אז מי זה יהיה? ההחלטה למי אני רוצה לספר הייתה החלטה מאוד קשה. היה חשוב לי שזה יהיה מישהו עדין, מישהו שיהיה מסוגל להקשיב לי ולשמוע את הקשיים שלי (ולא חסרים כאלה…) ולהתייחס אליהם ברצינות. היה לי גם חשוב שזה יהיה מישהו שיוכל להבין אותי – לא כל אחד יכול להבין, יכול לתאר, מה זה אומר להתמודד עם נטיות הפוכות. יש אנשים שאם הייתי מספר להם היו מתייחסים לזה באופן שכלתני לגמרי, ולא היו מבינים את הקשיים שלי – את הרגשת הבדידות (זה לא הגיוני, הרי שנינו יודעים שפלוני, אלמוני ופלמוני הם חברים שלך?!), את תחושת האפסיות (מה? אבל אתה מוצלח בגמרא ובארגון אירועים וכו’?!) וכן הלאה. אז התחלתי לחשוב מי מהחברים שלי הכי מתאים לצורך העניין, והגעתי למסקנה שרק החבר המדובר הוא המתאים. הוא היחיד שיבין אותי ויקבל אותי ללא תנאים עם אני אספר לו – ובמיוחד, לא ייבהל ולא יספר לאף אחד, שזה הכי חשוב. בתוקפת האובססיה שלי כבר יצא לי לדבר איתו על דברים אישיים, כמו התקופה בחטיבת הביניים שבה הייתי מושא ללעג ומכות מצד תלמידים בשכבה שלי, או הרגשת הבדידות שלי לפעמים וכדו’.
אז אחרי שהחלטתי את זה, חיכיתי לפעם הבאה שהוא בא לבקר בישיבה (הוא היה עדיין בצבא באותה תקופה, אני כבר סיימתי) וביקשתי לדבר איתו. אמרתי לו שאני חייב לו התנצלות. אמרתי שבמהלך שיעור א’ אני התנהגתי בצורה לא ראויה. נצמדתי אליו והייתי תלותי כלפיו וזה גרם לי להתנהג בצורה שבמבט אחורה מביישת אותי. אמרתי לו שאני גם חייב לו תודה – שבזכות הפסקת החברותא איתי בתחילת שיעור ב’ אני הבנתי לאיזה מצב הגעתי והחלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתמודד עם זה. אמרתי לו גם שאז אני הבנתי שיש לי נטיות הפוכות, היינו שיש לי נטייה להימשך למין ההפוך, זאת אומרת לגברים, ושהלכתי להתייעץ עם רב מהישיבה התיכונית ששנינו למדנו בה, והוא הפנה אותי לעצת נפש ולמטפל. בעקבות זה הוא סיפר לי שהוא הלך לאותו רב והתייעץ איתו לגביי בסוף שיעור א’, והוא זה שייעץ לו להפסיק ללמוד איתי (כך שאני חייב לו תודה פעמיים – גם על העצה לי וגם על העצה לחבר שלי). אמרתי לו שאם יש לו שאלות, הוא יכול לשאול, ושהוא יכול גם להסתכל באתר של עצת נפש, וזהו. בזה נגמרה השיחה שלנו.
את השיחה הזו ערכנו באזור טבת-שבט. הוא חזר מהצבא באלול. בכל התקופה הזו לא דיברנו על זה, אבל אני לא עשיתי מזה עניין גדול, כי הוא היה רק בכמה ביקורים קצרים בישיבה כך שלא היה ממש זמן לשיחה רצינית בנושא. הבעיה התחילה כשהוא חזר לישיבה, ועדיין הוא לא אמר מילה. שום התייחסות לנושא. אני התחלתי להילחץ. מה קרה? למה הוא לא מזכיר את זה? זה לא כאילו שסיפרתי לו שאף אחד לא צחק מבדיחה שסיפרתי – בכל זאת, נטיות הפוכות זה עניין רציני. מה? אין לו אף שאלות? לא מעניין אותו הנושא הזה בכלל? ואפילו אם לא, לפחות שיראה קצת תמיכה – אני שפכתי את לבי בפניו וזו התגובה שלו – כלום? לא אכפת לו ממני?
אז בשלב מסוים החלטתי לגשת אליו ולדבר איתו על הנושא. באותו ערב הלכנו לסיבוב בחוץ ושאלתי אותו מה דעתו על מה שסיפרתי לו – למה הוא לא אומר שום דבר בנושא? אני הייתי מאוד לחוץ מזה, אבל אז התברר שהוא פשוט חשב שאני לא רוצה לדבר על הנטיות הפוכות שלי, והוא חיכה שאני אעלה את הנושא. אז דיברנו על זה, הוא שאל כל מיני שאלות שעניתי עליהם וסיפרתי לו איך אני מרגיש. וככה זה איפשר לי לפנות אליו בזמנים שהיה לי קשה ולדבר איתו – גם (ובעיקר) לפרוק מעמסות, וגם לשמוע עצה חיצונית.
אני חושב שלספר לחבר כלשהו שיש לך נטיות הפוכות זה אחד הדברים המפחידים ביותר שיכולים להיות, אם לא המפחיד ביותר. אבל בסופו של יום, זה גם אחד הדברים החשובים ביותר בשלבים המוקדמים של ההתמודדות עם נטיות הפוכות. אנחנו לא חיים בסביבה של מתמודדים. האנשים מסביבנו – בעבודה, בלימודים ובבית – לא עוברים את ההתמודדות הזו. בגלל זה, אנחנו לא יכולים לחיות על התמיכה מחברים בעלי נטיות הפוכות בלבד. זה טוב וזה חשוב אמנם – אין אף אחד שיכול להבין את הבעיות שלך כמו מתמודד נוסף, אבל לצערי המציאות היא שלא תמיד יש מתמודדים אחרים לעזור. יש זמנים שאתה רוצה דווקא שיחה פנים אל פנים ולא בטלפון, או שאתה בכלל לא רוצה לדבר וצריך שמישהו אחר יראה את זה עליך וישאל אותך, ועוד אפשרויות רבות אחרות. כל אדם חייב מערכת תמיכה בתוך החברה שבה הוא חי, כזו שתהיה נגישה בשבילו באופן קבוע, ולא משהו שקורה לעיתים נדירות. בגלל זה אנחנו צריכים למצא מישהו שנוכל לדבר איתו גם ביום יום, בסביבה שאינה עוסקת בנטיות הפוכות, אלא בעניני החיים הרגילים, היום-יומיים. השלב הבא הוא גם להשתלב בתוך קבוצה “רגילה” (אני משתמש פה במונח רגיל כ-לא נטיות הפוכות, כי לומר שקבוצה מסוימת היא רגילה – זה כבר קשה מאוד. מה נקרא בכלל רגיל?), אבל על זה נדבר כבר בהזדמנות אחרת.
ישנו חלק שלישי ביחסים שלי עם חבר שלי שרציתי לדבר אתכם עליו, אבל אני כבר באמצע העמוד השני וזה מתחיל להיות ארוך, אז נדבר עליו בפעם הבאה. עד אז, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
