מה עושים כשחבר מספר לך שיש לו נטיות הפוכות?
מאת עידן אהרון[1]
בשבוע שעבר התפרסמה כאן רשימה פרי עטו של שרון שפירא, המתכנה “קאובוי עירוני”. את דבריו של שפירא ניתן לתמצת, לדעתי, לשני משפטים. המשפט הראשון הוא: ‘לדעתי ומניסיוני, קשה לחוש בנוח בקשר בין בני זוג שפער הגילאים ביניהם גדול, כי קשה למצוא מכנה משותף לבני הזוג”. המשפט השני הוא: ‘כל מי שמרגיש אחרת, אני מאחל לו שיצליח, ושיהיה לו קשר מוצלח ומפרה מנטאלית ורגשית’. ועוד הוא מסיים ומוסיף “אמן”.
שפירא לא זרק את דבריו בעלמא. הוא הסביר מדוע הוא חושב כפי שהוא חושב. ראשית, הוא הסביר כי לדעתו, אנשים הנמצאים בתקופות שונות של חייהם יתקשו למצוא שפה משותפת. שנית, הוא סיפר כי היה בעצמו במערכות יחסים כאלו, והן תמיד לוו בחוסר נוחות, הנגרם כתוצאה מהמאפיינים השונים לכל גיל. שלישית, הוא סיפר כי גם אותם חברים שלו, המעורבים במערכת יחסים כזו, אינם שלמים עם החלטתם.
credit to rakratchada torsap
שפירא הקפיד להבהיר, שוב ושוב, כי דבריו אינם מייצגים אמת אבסולוטית, ונאמרים מניסיונו האישי בלבד. הוא לא תקף אף אחד. הוא לא טען שמישהו אינו פועל שלא כראוי. הוא רק הבהיר, מדוע לדעתו טומנים קשרים בין צעיר ומבוגר קשיים מיוחדים. זאת ולא יותר. אינני מכיר את שפירא. גם לא היה שום דבר מעניין או מיוחד ברשימתו. זו היתה רק עוד דעה אישית של עוד בחור חביב (יש להניח). אילו כאן נסתיים העניין, לא הייתי טורח לכתוב רשימה זו. אך אז, כצפוי, הגיעו התגובות.
המגיבים קטלו את שפירא ואת כתבתו. הוא הואשם במוסר כפול, צביעות, שטחיות, טיפשות, ילדותיות, התנשאות, חוסר סובלנות ועוד כמה “פנינים”. נאמר ששפירא פוסל את כל מה שלא מתאים לדרך החיים האישית שלו. “איש בטעמו יחיה”, הטעים לו אחד המגיבים. כמה מגיבים נזעקו לדווח שהם מקיימים עשרות שנים קשרים זוגיים אמיצים עם בני זוג בגילאים רחוקים. היו כמה מגיבים שדרשו משפירא, פשוט וחד-משמעית, לשתוק. וכל זאת, להזכיר, רק מפני ששפירא אמר: ‘מניסיוני יש הרבה קשיים בקשרים כאלה. אבל מי שחושב אחרת- אני מאחל לו הרבה בהצלחה’.
“פוליטיקלי קורקט” מדי
אני יכול להבהיר ברגע זה, כמו ברשימת מכולת, מדוע כל אחת ואחת מטענות המגיבים שמניתי לעיל שגויות. הטענה, למשל, ששפירא אינו סובלני כלפי אחרים, הרי היא מגוחכת ממש. שפירא אמר שניסיונו האישי מלמד על קשיים עם בני זוג בגילאים רחוקים מזה שלו. הוא הבהיר בערך כל שני משפטים שכל דבריו הם מוגבלים לניסיונו ולדעתו האישית בלבד. ברור ששפירא אינו שולל דעות אחרות ותפישות אחרות. ברור שהוא סובלני כלפיהן, אף שניסיונו האישי לחיות על פיהן הניב את הקשיים אותם תיאר.
אז מה באמת הקפיץ כל כך את המגיבים? מדוע הם הצליפו בכותב בחרצובות לשונותיהם? מה הסיבה האמיתית לכך שהמגיבים כל כך נרעשו מכתבתו התמימה של שפירא? אני חושב (שימו לב – אני חושב. ואולי אני טועה. ולא אמרתי שזו הדעה היחידה, ולא אמרתי שכל דעה אחרת פסולה. רק אמרתי שזו דעתי שלי) שכולנו קצת איבדנו את חוש המידה. אולי נהיינו “פוליטיקלי קורקט” יותר מדי. באופן כללי, ניתן לומר שנפלנו בפח של עצמנו.
אנחנו גייז. אנו חלק מקבוצת מיעוט, שסבלה אלפי שנים וסובלת עדיין מרדיפות, אפליה והשפלה. רוב החברה מביטה עלינו עדיין בעין עקומה. החוק מפלה אותנו לרעה. בתוך כל זה, כחלק מתהליך הדמוניזציה של הגייז, התפתחו דעות קדומות רבות. תיארו אותנו כסוטים, מפיצי מחלות, אנסים, פדופילים, חולי נפש, איום חברתי, חוטאים, בני שטן.
אנחנו היינו ועודנו צריכים להילחם בבורות[2]. להילחם בדעות הקדומות. להילחם בפרקטיקות הרשעיות שהתפתחו מהדעות האלו. אי אפשר להשיג זכויות משפטיות שוות כשהחברה מגדירה אותך חולה נפש. אי אפשר להתהלך בקהילה כאחד האדם עם בן זוגך הגאה, כשכל השכנים חושבים שאתם פדופילים ואנסים. ההכרה החברתית חייבה קודם כל שינוי הסטריאוטיפים. ואנחנו נלחמים. אוי, כמה שאנחנו נלחמים. ואנחנו חייבים להילחם, ונצטרך כנראה להמשיך להילחם עוד שנים ארוכות. כי החושך עוד גדול והאור עדיין חלש, מקומי ועלול להתגלות כזמני.
לכן נהיינו מאומנים לכפור בכל הכללה שקרית שההומופובים[3] העלילו על הקהילה הגאה. “כל ההומואים פדופילים”? שקר וכזב! אמנם יש בינינו פדופילים, אך המחקרים מראים שאחוזם בקהילתנו זהה לאחוז הפדופילים בקרב הסטרייטים. “איידס היא מחלה של הומואים”? שקר גס! נגיף האיידס אינו מבחין בין הומו, סטרייט ולסבית. סיכון החשיפה לאיידס תלוי במספר הפרטנרים למין בלתי מוגן, ולא בנטיות המיניות[4].
האינסטינקט הזה כבר טבוע ברבים מאיתנו. רבים ישללו בלהט כל משפט המתחיל במילים “ההומואים מתאפיינים ב…”, יהא אשר יהא התוכן המופיע אחרי שלוש הנקודות. המאבק נגד הדעות הקדומות הפך להיות מאבק נגד התבונה. כל מי שמנסה לאפיין קבוצה הופך לדעתם לצבוע, שטחי, טיפש, ילדותי, מתנשא, חסר סובלנות, והעיקר – הוא הופך לדעתם להומופוב.
תופעות חברתיות או מאפיינים חברתיים
אכן, קשה להימנע מהתחושה כי כמעט בכל פעם שמישהו מנסה באתר זה, בין אם במגזין ובין אם בפורומים, לעסוק בעניין חברתי הקשור לקהילה, התגובות עוסקות פחות בנושא שהעלה ויותר בהומופוביה. “יותר מדי הומואים בוגדים בקהילה בבני זוגם”? -“הומופוב!”. “הומואים נוטים לקיים קשרים קצרים יותר מלסביות”? -“הומופוב!”. “הקהל ההומו-לסבי נוטה לצרוך אחוז גבוה יותר של דיאט קולה לימון”? – “הומופוב!”. הגענו למצב שבו אסור להגיד שום דבר על הקהילה. רצינו שאנשים ייצאו מהבורות ויידעו מי אנחנו באמת. רצינו, גם אנו בעצמנו, לדעת מי אנחנו. אבל במקום לקדם את הביטוי, בחרנו להשתיקו. איך נוכל לדעת מי אנחנו, אם אנחנו משתיקים באלימות כל מי שמנסה לספר לנו על המאפיינים בהם הוא מבחין אצלנו? במקום לקדם פתיחות, אנו מקדמים, שוב, השתקה. אל האמת לא נגיע ככה.
אי אפשר להבין תופעות חברתיות אם אסור אפילו לבטא את המאפיינים שלהן. הכללה היא שם המשחק, ולא יעזור לנו בית דין. אי אפשר לאפיין קבוצה ולהבין אותה בלי לבצע הכללה מסוימת. בסוציולוגיה זה נקרא “טיפוס אב”. זהו טיפוס שיש לו את התכונות השכיחות ביותר בקרב הקבוצה שהוא מייצג. הרי ברור, גם למכליל, שלא כל חברי הקבוצה זהים. אבל בלי הכללות אי אפשר לבצע אפיון. ובלי אפיון אי אפשר לדעת כלום על קהילות, כולל על קהילת הגייז..
[2] במערכת השיקולים, אם לערוך מעט את המאמר הזה, גבר השיקול להשאירו כמות שהוא ולהעיר בעת הצורך. באופן כללי, הכותב מבחין היטב בבעיה אמיתית ממנה סובלת הקהילה ההומו-לסבית, אלא שהוא – בצורה אופיינית – מסרב ללכת עד הסוף המתבקש מעצם דבריו הוא, וממשיך לדבוק באותן הכחשות, מיתוסים ומידע כוזב. זאת מסיבה אחת ויחידה: אם יחליט לברר את זהותו וירפה קצת מהשקפת עולמו הגאה, יהיה עליו לעשות בחירה גורלית, שייתכן כי בשלב זה בחייו הפילוסופיים אינו מסוגל לעשותה. יחד עם זאת, הוא מבין שעל ידי פתיחות, בניגוד להשתקה השלטת, עשויה הקהילה להגיע להכרה מי היא באמת, מי הגייז באמת.
[3] הומופוביה היא עוד מיתוס פטרוני שעושה דוולואציה (פיחות) לרגשות של אנשים שמרגישים אחרת מהגייז. אנשים רבים אינם פוחדים באופן בלתי מודע מהנטיות שלהם או של אחרים, אדרבה, הם רואים בהן – בעיני השכל הישר – בעיית זהות ובלבול בזהות שיש לבררו ולרדת לעומקם של דברים. במשך עשרות השנים האחרונות קהילת הגייז מנסה להכריח את כולנו לחשוב שיש רק דרך אחת להתמודדות ושוללת מכל שאר המתמודדים המעוניינים לברר את זהותם את הזכות הבסיסית שלהם מלעשות כך..
[4] הסתירה בדברי הכותב, היא דוגמה מיניה וביה לבעיה האמיתי שמטריד את הגייז: להכיר בקשר הישיר והמיידי בין הנטיות המיניות לבין מספר הפרטנרים למין בלתי מוגן. אגודת ההומואים והלסביות הצהירה רק לא מזמן, כי “איידס זאת מחלה שלנו
פוסטים נוספים:
