נופל וקם, נופל וקם
שלום. אחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי, הגיע הזמן לחזור לשגרה. לעיתים קרובות אנחנו נוטים למצוא את עצמנו בסתירה בין הרצון שלנו להתקדם, להשתפר ולהשתכלל, לבין הרצון שלנו להשאיר את הדברים כמו שהם, להימנע משינויים ולדבוק בקיים. במילים אחרות, אפשר לומר שאנחנו נתקעים בין השאיפה לשינוי והתקדמות, שהיא נטייה טבעית שנטועה בכל אדם, לבין ההתנגדות לשינוי, שזהו למעשה פחד בסיסי חזק מאוד באדם. אפשר לראות את זה כשאנחנו רוצים לשנות מסגרת לימודים או עבודה, כשאדם עומד לקראת חתונה, וכן הלאה.
credit to renjith krishnan
באופן יותר ספציפי, אפשר לראות את זה בתחום הפסיכולוגי, ובהתמודדות עם נטיות הפוכות בפרט. סביר להניח שרוב, ואולי אפילו כל, מי שקורא את הבלוג הזה מתמודד עם הנטיות ההפוכותשלו ומעוניין לשנותם. אני יכול לומר לכם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שזה בהחלט המצב עבורי. מהיום שהפסקתי להדחיק את נושא הנטיות הפוכות שלי והחלטתי שאני צריך להתמודד עם זה- להתמודד בנטיות ההפוכות (ראו פוסטים קודמים בנושא), היה לי ברור שאני רוצה להשתנות. שאני לא רוצה לחיות במצבי הנוכחי (דאז) ולהישאר אותו הדבר. לכאורה, המוטיבציה שלי הייתה אמורה להרקיע שחקים, שהרי זה היה דבר שמאוד רציתי בו, משהו שחלמתי עליו. חיכיתי ליום שבו אני אוכל להקים משפחה ולחיות חיי אישות תקינים ורגילים, בלי שהמחשבה שלי תנדוד למחוזות לא רצויים. ואעפ”כ, זה לא קרה כ”כ מהר.
אז עכשיו כמובן נשאלת השאלה – למה? ובכן, התשובה היא די פשוטה. כפי שכבר הזכרתי, יחד עם הרצון החזק שלי לשינוי הנטיות ההפוכות שבי נאלצתי להתמודד גם עם התנגדות פנימית לדבר. בזמן שברמה מסוימת מאוד רציתי את זה, ברמה אחרת אמרתי לעצמי “ה’ ישמור, השתגעת לגמרי?”. אני לא חושב שיש דבר שיכול להפחיד בן אדם יותר מאשר שינוי. בסופו של דבר הרי רובנו מנסים דברים חדשים, ואני לא מדבר עכשיו דווקא על התמודדות עם נטיות הפוכות, ותוך כמה ימים מתייאשים ומפסיקים אותם. למה זה קורה? כי יש לנו התנגדות פנימית לדבר. כי אנחנו מפחדים מזה. באופן טבעי, אנחנו התרגלנו, במידה מסוימת, למצבנו. וזה נכון גם כשהמצב הוא לא מצב טוב. המח שלנו דואג להתרגל למצב. אם ניקח את נושא הנטיות ההפוכות כדוגמה, אני יכול לומר שאני נכנסתי לאיזשהו סוג של התרגלות למצבי ע”י זה שאמרתי לעצמי – ואני מזכיר לכם, לא התכוונתי שזה יקרה, אבל זו הייתה התוצאה – שאני מתמודד, שזו התמודדות מאוד קשה ומאוד לא פשוטה ועצם העובדה שאני בוחר שלא להישאר במצב הזה, אפילו אם אני לא ממש משתנה, זה דבר טוב. יצרתי לעצמי מצב של נוחות, מצב שבו לא הרגשתי רע עם זה שאני לא ממש משתנה ועומד במקום, ע”י זה שאמרתי לעצמי ושכנעתי את עצמי שהעיקר שאני מתמודד, העיקר שבחרתי לא להישאר במצב הזה אלא להשתנות. למעשה, המח שלי עבד עליי. הוא אמר לי שאני רוצה להשתנות, שבחרתי להתמודד בנטיות ההפוכות, ויחד עם זה הוא יצר מצב שבו נח לי לא להשתנות. להיפך, אני אפילו הרגשתי טוב עם עצמי. הרי אני אחד מהמעטים שבוחרים לצאת מזה, הועמדתי בניסיון ועמדתי בו. בחרתי באפשרות הנכונה לי. וכל הזמן הזה, אני עומד במקום. אני בעצם מרשה לעצמי לא להתמודד באמת, לא לעשות את העבודה שנדרשתי לעשות כדי להתקדם ולהשתנות בצורה אמיתית. במקום להשתנות ממש הסתפקתי בזה שידעתי שאני רוצה בשינוי. ולמה? כי המח שלי לא רצה את זה. כי חלק ממני לא ממש רצה את זה. כי באופן טבעי אנחנו תופסים את השינוי כרע. אנחנו פוחדים ממנו כי שינוי זה הלא נודע. בסופו של דבר הרי, כשמתחילים שינוי אף פעם אי אפשר לדעת איך נגמור אותו, איזה בני אדם נהיה בסופו של התהליך, והלא נודע הזה הוא מפחיד. מאוד מפחיד.
ובכן, הגילוי של ההבנה הזו היה מאוד קשה עבורי. הסיבה לכך היא שאנחנו חכמים מדי בשביל עצמנו. אנחנו כ”כ חכמים שאנחנו יודעים איך להסתיר את זה שאנו מנסים להימנע משינוי מעצמנו. לכן אני מציע למי מכם שכבר נמצא בתוך התהליך לעיין בדבר, לחשוב ולברר עם עצמו האם יש לו התנגדות לשינוי. אתה לא צריך להשקיע יותר מדי בלבדוק האם אתה רוצה להשתנות, כי סביר להניח שהרצון הזה קיים באותה מידה כמו בעבר, ולהגדיל אותו לא ישנה את ההתנגדות. מה שאני חושב שצריך לעשות זה למצוא את ההתנגדות. לזהות את העובדה שקיימת התנגדות, שחלק ממך אכן אומר לך שהוא לא רוצה להשתנות – לא כי יש בך חלק שרוצה לחיות חיים הומואים למהדרין, ח”ו, אלא פשוט כי האפשרות להיות משהו אחר, להשתנות, מפחיד אותך. אם אתה לפעמים מתעצל להתעסק עם זה, מתקשה להביע רגשות, להשתתף בפעילות קבוצתית וכן הלאה, ברר עם עצמך וחפש בעצמך את הפחד הזה. ברגע שאני מזהה את הפחד הזה ומתמודד עמו, הרבה יותר קל לי להביא לידי ביטוי את הרצון שלי להשתנות ולדחוף קדימה את כל ההתמודדות שלי עם הנטיות ההפוכות.
זה נועד עבור מי שכבר התחיל את התהליך ומוצא עצמו תקוע במידה מסוימת בדרך. בנוסף, עבור אלו שנמצאים רק בהתחלה,
הנה שני דברים שיעזרו לכם להימנע מלהיכנס למצב הזה:
א. מתמודד עם נטיות הפוכות- תהיה מודע להצלחות שלך.
אחד הדברים המרכזיים שמקשים עלינו להתקדם הוא חוסר האמון שלנו בעצמנו. וכן, זה נכון במיוחדבהתמודדות עם נטיות הפוכות. אנו נוטים להסתכל על הכשלונות שלנו ועל החסרונות שלנו, במקום לראות את הטוב. תן לעצמך קרדיט. ללא צל של ספק – ושלא תעיז אפילו לחשוב לומר שלגביך זה לא נכון, כי זה רק אומר שאתה מזלזל בעצמך ואני מבטיח לך שאם תרצה תמצא – יש לך כשרונות ויש לך הצלחות. שים לב לזה. תחשוב על הדברים שהצלחת לעשות, אלה שההצלחה שלך בהם הייתה כ”כ גדולה שהיא הפתיעה אותך. דברים שהגעת למקום הראשון או שעשית למרות שלא היית מצופה להצליח. תתמקד בזה. תחשוב על זה וזכור את זה. אם תחשוב רק על הכשלונות שלך, אתה תתייאש מראש ואז באמת אין סיכוי שתצליח. אם תחשוב על ההצלחות שלך, זה ייתן לך את האנרגיה להתקדם ולעמוד בקשיים.
ב. מתמודד עם נטיות הפוכות- השוואות תשאיר לקניות בסופר.
המכשול הגדול ביותר ליצירת שינוי הוא הייאוש. והדבר בעל הסיכוי הרב ביותר ליצור ייאוש הוא השוואות. אסור בשום פנים ואופן, בשום מקום ובמיוחד לא בהתמודדות שלנו, לעשות השוואות עם אחרים. לא משנה מה המצב, זו טעות להשוות. למה? כי אתם לא שווים. אני אומר יותר מזה. אפילו אם מדובר במישהו שמתמודד, בדיוק כמוך, עם נטיות הפוכות, ואתם מדברים ומשתפים אחד את השני, ואתה רואה דמיון רב ביניכם, זה עדיין רק דמיון. אתם לא שווים. הגורמים שהביאו אותו להתמודדות הזו מול הנטיות ההפוכות לא זהים לאלו שהביאו אותך לכאן, ומה שיעזור לך להתמודד עם המצב ולהתגבר עליו אינו זהה למה שהוא צריך לעבור. זה קשה מאוד, אני לא מכחיש. לי בעצמי היה קשה במקרים מסוימים לשמוע על מתמודדים, חברים יקרים לי מאוד, שהתחילו טיפול אחריי וסיימו (וגם התחתנו) לפני. קשה לשמוע את זה, והאינסטינקט הראשוני שלי הוא לומר מיד ‘למה זה מגיע לי? איך הוא הצליח להתגבר ולהשתנות ואני לא?’, אבל התשובה היא שזה לא שייך, זו טעות לעשות את ההשוואה הזו. לכל אחד יש אישיות שונה, DNA שונה, משפחה וחברה שונה, וכן הלאה. לא התחלנו את חיינו אותו דבר ולכן גם לא נסיים אותו בצורה זהה לאף אחד אחר. כל אחד הוא שונה מחברו ובעל מטרה אחרת. הרי אם היו שני אנשים זהים לחלוטין, אז בשביל מה היה צורך בשניהם? כל אחד מאיתנו הוא אחד, יחיד ומיוחד, ולכן גם דרכו היא יחידה ושונה.
זהו. סיימתי לפעם הזו. כנראה שלאחר ההפסקה הארוכה שהייתה לי היה לי הרבה מטען לפרוק, כי הפוסט הזה יצא ארוך מהרגיל. עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
