מה עושים כשחבר מספר לך שיש לו נטיות הפוכות?
מאת רוני שור
המאמר הבא אומר דבר בשם אומרו, בשם גברים עם כמיהה הומוסקסואלית, שמדברים על סגנון חייהם, רגשותיהם ושאיפותיהם. אלא שבאיסוף החומר ועריכתו שמנו דגש על דברים שאנשים אומרים בלי לחשוב פעמיים, ושמגלים טפח וטפחיים מהסוגיות הבלתי פתורות שמתחת לפני השטח; התסמינים שאותם אנשים מסרבים לראות בהם דפוס חוזר של כמיהה הומוסקסואלית. יש כאן, אם כן, גם גילויים עצמיים בלתי מובחנים. כמעט מיותר לכתוב, כי הקונטקסט אינו עושה פיחות לרגשותיהם של הדוברים, וכל מטרת הדברים היא לפקוח את עיניהם של אלה שאינם מעוניינים ללכת שולל אחר לבם. כאמור, הדברים יצאו מפיהם של גייז מוצהרים, שאינם מאמינים בבירור נטייתם המינית או בבירור התפישות השגויות שלהם, ואף רואים בהן סיבה לגאווה.
“אם העולם כולו היה הומואים, הייתי בוחר להיות סטרייט”
“הרבה גברים פוחדים מהחיבור הזה לנשיות”, אומר לעיתון “הארץ” חן הרשקוביץ, רקדן ומורה לריקודי בטן[1]. “גברים לא הולכים עד הסוף עם ריקודי בטן, אלא אם כן הם עושים הצגה או חקיינות, ואני רוצה ללכת עד הסוף עם הפן הנשי באישיות שלי, קצת בתור משחק, אבל גם משום שזה מתחבר למשהו עמוק באישיות שלי”.
from stockimages
מהו אותו “משהו עמוק באישיות” של הרשקוביץ, או עד כמה הוא עמוק? וכיצד מילת הניו-אייג’ ‘מתחבר’ – שהיא מילת מטשטשת בפני עצמה – מצליחה לחפות על הטשטוש בדבריו? כמה זה “קצת בתור משחק” – איך זה מתחלק באחוזים, נניח? והאם יש קשר בין משחק בפרט, ובין אומניות הבמה בכלל, להומוסקסואליות? עד כאן שאלות למחשבה. יש גם כמה תשובות: גם אם הרבה גברים אכן לוקים בהומופוביה, הרי זה מאותה סיבה שגברים אחרים לוקים בהומוסקסואליות. הפחד הוא לא מפני הנשי אלא מפני הגברי, מפני אינטימיות גברית (לא מינית). ואם כן, אין מדובר בפחד מ”חיבור לנשיות”, כי אם בגבריות שאינה חזקה דיה לשרוד התנהגות נשית.
לחילופין ויתרה מזאת, אצל גברים אחרים מדובר דווקא בגבריות מוצקה ושמחה בחלקה שאינה מוצאת כל סיבה לאמץ התנהגות נשית. מבוגר שאינו מעוניין לשחק במשחקי ילדים אינו “פוחד מהחיבור הזה לילדותיות”, הוא פשוט בוגר.
הכתבת, דפנה לוי, מספרת כי “הרשקוביץ הוא הומוסקסואל ומנחה קבוצות תמיכה לסטודנטים הומואים ולסביות וקבוצות תמיכה להורים. הריקוד, הוא אומר, קשור לנשיות, אבל לא לעובדה שהוא הומוסקסואל. ‘יש בי גם צדדים גבריים מאוד מבחינה תרבותית, אסרטיביות למשל, אבל גם חלקים נשיים מאוד שהדראג מאפשר לי לבטא כשחקן'”. בהמשך הכתבה נאמר כי: “‘צדדים גבריים מבחינה תרבותית’, כפי שהוא מכנה אותם, באים לידי ביטוי בתחביביו של הרשקוביץ”.
את הסתירה הפשוטה בדבריו, כי הריקוד קשור לנשיות, אך לא לעובדת היותו הומוסקסואל, נניח בצד (אז למה דראג?). מדוע כה חשוב להרשקוביץ לציין שיש בו גם צדדים גבריים? האם העובדה שיש בו צדדים נשיים נותנת תמונה בלתי מאוזנת וממילא משפילה, ולכן הוא ממהר להדגיש גם את גבריותו? האם תחושת נשיות אצל גבר גורמת לרגשי נחיתות?
הרשקוביץ אסר על בני זוג להצטרף למסע להקתו, “אך הרשה חברות טובות, בתנאי שהן ג’דאיות[2], שמחות ומצחיקות”. הוא מסביר את האיסור, לא בסיבה מקצועית, כי אם “אלה נשים בעלות משפחה שכבר שנים לא יצאו לחופשה, ויש להן איזה סוג של עצמאות שמאפשר להן לעזוב הכל בסוף השבוע ולנסוע לבד כדי לרקוד”.
אין זה סוד כי החברות הטובות ביותר של גייז הן דווקא בנות, נשים. ולא בכדי. (היום זו כמעט אופנה בקרב נשים פמיניסטיות, להחזיק חבר גיי אחד או שניים.) הרשקוביץ אולי תועה לחשוב שאין קשר בין הנשיות שלו להומוסקסואליות, אבל נראה כי הוא מרגיש מאוד בנוח בחברת נשים, לא מאוים, ולא ברור אם לא נמנע מצירוף בני זוג גברים למסע, בגלל פחד מגברים. אבל יש גם פחד מנשים. מבלי ששם לב, הוא אמר בדיוק איזה סוג של נשים אינו מאיים עליו: ג’דאיות, חזקות, נשים “גדולות מהחיים”, גבריות-משהו, מנווטות, מובילות, “שאינן צריכות גבר” אבל שמחות ומצחיקות, משוחררות, לא מלחיצות, לא חודרניות. אולי אימא שלו, אולי ההפך המוחלט שלה.
הרשקוביץ, שסגנון החיים הבלתי מחייב שלו ואולי גם ניסיונו כילד לזוגיות פגועה הביא אותו להמעיט בערך הזוגיות, מפיץ את תורתו השגויה בקרב להקת הנשים שלו, מבלי לראות את הטבע הנשי שהוא אולי מבין ואפילו מרגיש לעתים אבל לא נולד עמו. אף שהוא מציין כי מדובר בנשים בעלות משפחה הרי ש”יש להן איזה סוג של עצמאות שמאפשר להן לעזוב הכל”. אותו סוג של עצמאות עליו מדבר הרקדן הוא המרד התמידי שהוא עצמו חי בו באופן בלתי מודע, ולמרבה הצער, הוא מתקיים גם בלהקת הנשים שלו, אלא שזה נושא למאמר אחר, לאתר אחר.
“נאמן לכללים שקבע”, מספרת הכתבה, “הוא אינו מצרף את בן זוגו להרפתקאות הריקוד. אנחנו מקפידים שלכל אחד יהיה העולם שלו, הוא מדגיש. ‘הזוגיות ההומוסקסואלית מאפשרת לנו חופש לבחור את הכללים שמתאימים לנו'”.הרשקוביץ אומר, במילים אחרות, כי הזוגיות ההומוסקסואלית אינה מחייבת, בלשון המעטה (ומופקרת, בכל לשון), ולמעשה הגדרתה היא אי-הגדרתה, בדומה לזהות המינית הבלתי מוגדרת של ההומוסקסואל. אין זה סוד, כי זוגות חד-מיניים, במיוחד בקרב גברים, אינם שורדים על פי רוב, וכי זוגיות מונוגמיסטית בעולם הגייז היא נדירה ביותר. התנסחות כגון “אנחנו מקפידים שלכל אחד יהיה את העולם שלו” נשמעת נכון לאוזן ליברלית.
אבל השכבה הראשונה מתקלפת במהלך הכתבה: “הרשקוביץ”, מדוחת הכתבת, “גבר גבוה ומרשים, נוהג להתלבש גם מחוץ לאולם הריקודים בגלימות דרמטיות, בבגדי משי וסאטן בצבעי זהב. את הבגדים הוא בוחר בחנויות של מעצבים שבדרך כלל מתמחים בבגדי נשים”.
אז זה לא רק ריקודי הבטן הנשיים ש”אינם קשורים” להומוסקסואליות שלו, אלא גם הבגדים הצבעוניים, הדרמטיים – נטייה הומוסקסואלית מובהקת לכל הדעות – הם ביטוי לצד הנשי שבו.
“הריקוד, הוא אומר, הוא בשבילו חלק מהחריגות, מהיותו בשוליים: הוא אשכנזי שמאוהב במוסיקה ערבית, הא גבר שעוסק באומנות הנחשבת נשית כל כך. הוא אוהב להיות שונה. ‘אני משוכנע שאם העולם היה כולו הומואים, הייתי בוחר להיות סטרייט רק בכדי להיות אחר'”[3].
האביר על הסוס הלבן: בחירת בני זוג לחיים
מאמר תחת הכותרת הנ”ל, פורסם בעיתון ‘הזמן הוורוד’, בטור הקבוע ‘שרינק פרנדלי’ מאת ד”ר גידי רובינשטיין[4]. על פי המגזין, רובינשטיין הוא “מרצה בכיר לפסיכולוגיה בבית הספר למדעי ההתנהגות של המכללה האקדמית בנתניה ופסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בהומוסקסואלים ובביסקסואלים במסגרת קליניקה פרטית בתל אביב”[5]. כותב רובינשטיין:”דני, בן 30, לא יכול למצוא בן זוג. הוא מחפש בחור בעל שיניים ישרות ולבנות, שיהיה אינטליגנטי כמוהו, בעל גוף של שחיין, לא שרירי מדי ולא רזה מדי וכמובן, לא שמן מדי. בתחומי חיים אחרים שלו, מגלם דני בדמותו את שיא הריאליזם. כשהדבר מגיע למין או לאהבה, הוא מרחף על כנפי הדמיון, והתוצאה – התנזרות מוחלטת. מטופל אחר שלי נמשך לבחורים הנראים כדוגמנים, שעם אחד מהם הוא רוצה לקשור את גורלו. מה רב היה תסכולו, כשהצבעתי בפניו על העובדה המצערת שגם אם ימצא דוגמן שכזה, הרי הוא לא יישאר דוגמן לעולם, והרי הוא מחפש קשר של שנים.
“במשך שנות עבודתי כתרפיסט למדתי שהמילה “פשרה”, שהיא כה מקובלת בתחומי חיים אחרים, נתפסת כמילה גסה, חסרת רגישות, המוציאה את הרוח מהמפרשים, כשמדובר בחיפוש אחר קשר. הגעתי למצב שאני מעז להזכיר אותה רק כדי לקטוע את הטיפול בעודו באיבו, מתוך הערכה שהתחזית כה גרועה, עד שהטיפול יסתיים מעצמו תוך זמן קצר. פשרה?! לא בשביל זה אנחנו משלמים לך! אנשים אלה מחפשים ריגושים ולא קשר. לא שקשר “רציני” חייב להיות נטול ריגושים ולא ששעמום הוא תנאי הכרחי לאהבה… אלא שאלה שפוסלים, פוסלים ופוסלים ומתאהבים ודבקים רק במי שפוסל אותם, מחפשים ריגושים מסוג אחר: הם נוהים אחר הבלתי אפשרי. מדוע אנחנו נתקלים שוב ושוב באותן מודעות היכרות של אותם אנשים עצמם?”
ד”ר רובינשטיין מתייחס בטעות לזוגיות חד-מינית כאל זוגיות הטרוסקסואלית ומחיל על מטופלים עם כמיהה הומוסקסואלית את התיאוריות שמסבירות בחירת בני זוג הטרוסקסואלים ואת שיטות הטיפול הזוגי למיניהן. אמנם יש הצלבות רבות בין תיאורית הדחף הרפראטיבי של ד”ר ניקולוסי לבין תיאוריות המסבירות בחירת בני זוג הטרוסקסואלים (בעיקר תיאורית “אימגו” של ד”ר הארוויל הנדריקס[6]), אולם אין להשליך מהן על זוגיות חד-מינית, מפני שהמצב ההומוסקסואלי כשלעצמו אינו מצב בריא. ד”ר רובינשטיין מוביל את המאמר באופן לא מודע לכיוון הלא נכון, אבל בעל כורחו מסיים את המאמר ועונה אמן על דפוס שהוא למעשה עשוי להיות אחד הסימפטומים לכמיהה הומוסקסואלית.:
“לא מדובר, אם כן, על טעות בכיוון, אלא על בחירה לא מודעת בכיוון הלא הנכון, בחירה המוכתבת על ידי מניעים רגשיים עמוקים יותר. הבעיה בטיפול באנשים כאלה היא שכל ניסיון לפתח אצלם איזו שהיא תובנה לכך שהם אלה שמנווטים, פוסלים, מכשילים את עצמם ונותרים בלא כלום – נועד לכישלון. הם בטוחים שהם ‘בסדר גמור’, אם לא למעלה מזה, וברמה גבוהה פחות או גבוהה יותר של תחכום הם מאשימים את הנסיבות ו/או את הצד השני. ובטיפול פסיכולוגי, מה מצער, אי אפשר לטפל בנסיבות וגם לא בצד השני אפשר לטפל רק במי שמגיע אליו. ואם מי שמגיע אינו מוכן לראות לפחות את הצורך בבירור הנדרש אצל עצמו, אז איך אומרים הצעירים? אין מצב”.
באופן מעניין, כמו בטורים אחרים שלו, הכותב שוב מעלה אפיון הפרעתי של סגנון החיים ההומוסקסואלי, ואפילו מתנסח בשפת רה-אוריינטציה מובהקת כמו “בחירה לא מודעת בכיוון הלא נכון” ואזכור המילה “שינוי”, שהיא מילת מפתח ב”חוגי” האקס-גייז, עד שכמעט ניתן לחשוב שהוא דוגל בבירור אוריינטציה מינית. אלא שכהרגלו הוא מעדיף לראות במטופלים אלה מקרים בודדים ובלתי מייצגים.
“ואם יש משהו שמלחיץ הומואים, זו כרס”
גל רז הוא מגיש תכנית טלוויזיה בן 26. הוא כתב בעיתון “הזמן הוורוד”, היה תחקירן בערוץ הילדים וערך את תוכנית הנוער
“אקזיט” בערוץ 10. כיום הוא מנחה ברצועת הבלוג בערוץ y-yes תוכנית הומו-לסבית שמצולמת בדירתו התל-אביבית. במסגרת התוכנית יוצא רז לדייטים עם גברים, ובסוף העונה ייבחר אחד מהם, כך על פי המדור “מתי בפעם האחרונה…?” של מגזין “7 ימים”[7]. רז מתראיין לאיילת קדם ואומר את הדברים הבאים (3):
…היה לך בן זוג?
לפני שנתיים. היינו יחד שנה, וזו היתה שנה מאוד קשה. רבנו המון, והיו המון חרדות נטישה מצד שנינו והמון קנאה. נפרדנו, חזרנו, בכינו, רבנו, צרחנו. הוא היה בגילי. בחור יפהפה ומקסים וטוב לב. באיזשהו שלב זה נגמר. אני חושב שבגלל שאני קצת אובססיבי כשאני בתוך קשר. כשאני נדלק על מישהו אני נהיה כזה. איפה הוא, למה הוא לא מתקשר ולא עונה לי, כל הדברים הרגילים שרואים בסרטים האמריקאיים. וזה אף פעם לא עובר לי. להפך. אולי בגלל שאני נמצא תמיד עם אנשים שמעוררים את החרדות האלה. שלא עונים לטלפון או שנרדמים פתאום ל-14 שעות ואני רוצה למות. זה נורא, ההתנהגות הזאת שלי. אנשים בורחים מזה.
…יצאת לדייט טוב?
אתמול. הוא היה הכי טוב. קוראים לו תומר. הוא בן 21, אבל נורא בוגר לגילו. במהלך הסרט הוא התחיל ללטף לי את הרגל וזה היה נורא נחמד, כי רציתי אותו… אחרי זה הלכנו אליי הביתה והיה ממש נחמד. אולי יהיה לזה המשך. אני לא בטוח. תלוי באיך ארגיש היום בערב.
…קיבלת הצעה… מאישה?
לפני חודש… בחיים לא שכבתי עם בחורה, וזה משהו שנורא מעצבן נשים. גם גברים סטרייטים אומרים לי תמיד: “לא ניסית, אז איך אתה יודע שאתה לא רוצה את זה?” המשפט הזה מופרך. לא צריך לנסות כדי לדעת. אבל אותה העובדה שלא ניסיתי כנראה נורא הדליקה. ואני פתאום חשבתי לאיזו שנייה: “טוב, מנסים דברים. אז בואי ננסה”. אבל בסוף אמרתי “לא”. כי זה פשוט לא ילך… זה מפחיד אותי. אני סולד מזה, אני לא רוצה לראות את זה.
…נכשלת באודישן?
דחו אותי כמה פעמים, בגלל גיל מבוגר מדי. מצחיק. תמיד הייתי ילד. ולא מזמן חיפשו מנחים בערוץ 24 ורצו ילדים כאלה, בני 22, ופתאום אני מרגיש שוואלה, 27 זה זקן. התעקשתי והגעתי לאודישן למרות שהם אמרו לי שמחפשים צעירים יותר, כי אני נראה צעיר. אבל לא התקבלתי. זה מעליב.
…השתתפת במצעד הגאווה?
המושג גאווה זר לי. אני לא מרגיש גאה. על מה אני צריך להרגיש ככה? אני לא נבוך מהעובדה שאני הומו, אבל אני מרגיש רגיל. אני חי את החיים שלי. הייתי במצעד הגאווה השנה, אבל הגעתי ממש בסוף, כי אני לא מרגיש צורך ללכת ולהוכיח למישהו שאני הומו כדי שיידעו שאני קיים ושטוב לי עם זה. אני חושב שהמצעד הזה נורא מיותר היום, אין לו צידוק. זה הפך להפנינג. כמו “שוק אוכל”. היה מאוד משעמם.
…היית בטיפול פסיכולוגי?
השבוע. ועכשיו אני שוקל לעבור לטיפול פסיכולוגי קבוצתי. אני שנים בטיפול, מגיל 21. אחרי הצבא התחלתי. היה לי חבר במשך שלוש שנים, מגיל 18. זו היתה מערכת היחסים הכי ארוכה והכי נורמלית שהיתה לי. הוא היה בן 33, מנכ”ל של איזו חברה. היה לו אפילו ילד. כשהשתחררתי מהצבא והחיים נפלו עליי, הרגשתי שאני רוצה להיפרד ממנו כי הוא עוצר אותי. רציתי לעשות דברים, אולי לנסוע לחו”ל. הרגשתי שמיציתי את הקשר. ופתאום כל החופש הזה, ביטול המסגרות של הצבא והבן זוג הלחיץ אותי נורא והרגשתי שאני צריך שמישהו יעזור לי. אז הלכתי לפסיכולוג.
…שוחחת שיחת נפש?
לפני שבועיים, עם פסיכולוג שפגשתי. לא עם הפסיכולוג שלי. פניתי אליו כי הרגשתי שקצת נתקעתי עם הפסיכולוג שלי. הרגשתי שזה מתחיל לשעמם אותי ורציתי לבדוק אופציות אחרות. אז הלכתי אליו, וזה היה נורא פסטורלי… והיתה לנו שיחה מדהימה על הבעיות שלי. הרגשתי שאני רוצה להיות חבר שלו, כי איזה כיף לדבר עם מישהו שמבין ויודע כל כך הרבה. יצאתי משם בהיי.
…הרגשת שאתה מאושר?
כשאני מאושר זה רק לזמן קצר, ונגמר. ואז אני מוצא משהו חדש להיות מוטרד ממנו. כל הזמן אני מחפש ממה להיות מוטרד, ועד שאני לא מוצא אני לא נרגע.
…התאהבת?
לפני שנה בערך. אבל במישהו שלא יכולתי לממש איתו את האהבה שלי, כי הוא היה נער ליווי. הכרנו דרך חבר. בהתחלה לא ידעתי על העיסוק שלו. אחרי כמה ימים הוא סיפר לי, וזה היה שוק נוראי. זה עשה לי ממש רע… ניסיתי לסבול את זה במשך חודש. אמרתי לעצמי: הוא עושה את זה איתם בלי רגש. אבל כשישבתי איתו בבית ושמעתי את הטלפון מצלצל והוא תיאם עם לקוחות, הבנתי שזה בלתי אפשרי להתאהב בזונה.
…בגדו בך?
החבר הראשון שלי בגד בי. לילה אחד, כשהייתי בצבא, ישנתי אצל ההורים ונכנסתי לאינטרנט. ראיתי שם את הניק של הבן זוג שלי ואמרתי לעצמי: “אני אנסה להפיל אותו”. סתם, בשביל הצחוק. התחזיתי למישהו אחר ומפה לשם הוא קבע איתי פגישה. סגרתי את המחשב, הלכתי לשירותים והקאתי ובכיתי איזו שעה. זו לא ממש בגידה עד הסוף, אבל בכל זאת בגידה. החבר שלי אמר שזה לא היה הוא. ובכל זאת המשכתי להיות איתו איזה שנתיים וחצי.
…עשית דיאטה?
אני עושה עכשיו. בדרך כלל אני מתאמן במכון כושר, אבל לפני שלושה חודשים נכנסתי לתקופה של עבודה נורא קשה ולא היה לי זמן להתאמן במכון. פתאום לאט לאט התחלתי להתנפח בפנים ונהייתה לי כרס. ואם יש משהו שמלחיץ הומואים, זו כרס. כרס היא משהו ששייך לסטרייטים. אז הפסקתי לאכול לחם, אני מנסה להימנע מקמח לבן ואוכל פתית.
.
[1] “לרקוד עד הסוף”, גיליון יום שישי, הארץ, 15 במארס 2002
[2] מקור המילה הוא ערבית מדוברת, המונית, היא נכתבת בעברית כך: ג’דע, ומתארת זכר (ולא נקבה) שהוא “בן חיל גיבור, נועז” (א’ אבן-שושן, המילון העברי המרוכז)
[3] ההדגשים המופיעים לאורך המאמר אינם במקור
[4] לצערנו, אבד תאריך פרסום המאמר
[5] לשם הבהר דבר, איננו מציעים כי ד”ר רובינשטיין הוא הומוסקסואל. הרלבנטיות של מאמרו נעוצה בעובדת היותו תרפיסט מחייב-גייז
[6] בספרו המומלץ של ד”ר הנדריקס, “לבסוף מוצאים אהבה”, בהוצאת אחיאסף
[7] 7 ימים, ידיעות אחרונות, 6 באוגוסט 2004 (עמ’ 85)
פוסטים נוספים:
