נופל וקם, נופל וקם
שלום. סיפרתי כבר על המכתב ששלחתי לרב שלי, שבו סיפרתי לו על הנטיות ההפוכותוההתלבטויות השונות שלי. היום (עד שאתם תקראו את זה זה כבר יהיה לפני כמה ימים, למעשה) הוא חזר לישיבה, אחרי תקופה שהוא לא היה פה, והוא לא התייחס למכתב שלי. כל הבוקר הייתי לחוץ וכאבה לי הבטן בגלל שלא ידעתי איך הוא יגיב ומה יקרה, ובסוף מה זה התבאסתי כשהוא בכלל לא התייחס אליי או למכתב…
Stuart Miles קרדיט
הסיפור הזה מביא אותי לבעיה שיש לי שעליה אני רוצה לדבר. יש לי נטייה לצפות מאנשים להתייחס אליי, לדבר איתי, לעזור לי בבעיות שלי, וכדו’, ואם זה לא קורה (שזה בדרך כלל מה שקורה באמת), אני תופס את זה כאילו זה אומר שלא אכפת להם ממני, שהם לא דואגים לי, שאני לא מעניין אותם ולא חשוב בשבילם. אני יודע שלכל אדם יש את החיים שלו והוא לא יכול כל הזמן רק לדאוג למישהו אחר, אלא יש לכל אחד את הפעולות שלו שהוא צריך לעשות. אני מבין שרק בגלל שבן אדם עושה דברים לעצמו ולא דואג לאחר בכל רגע זה לא אומר שהוא לא אוהב אותו. אני גם מבין שהחברים שלי אוהבים אותי ודואגים לי, גם אם לא בכל רגע נתון אני רואה את זה. זו הבעיה שהייתה לי הבוקר עם הרב שלי, וזו גם הבעיה שיש לי הרבה פעמים עם חבר נוסף שמרבה לעזור לי ותומך בי. ציפיתי שאחרי המכתב הארוך והמלא תסכול ורגשות הרב שלי יתייחס אליי, ויבקש לדבר איתי בפרטיות, בלי שאני אצטרך (שוב) ליזום את זה, מה שכבר עשיתי פעם אחת, והיה קשה לי מאוד, ובמקום זה, לראות שהוא מתעסק בדברים אחרים, זה גרם לי להרגיש כאילו לא אכפת לו ממני. אז נכון, סביר להניח שהוא פשוט שכח מזה, כי כבר עברו כמה שבועות מאז ששלחתי לו את המכתב, ושבאמת אם אני אזכיר לו הוא יקדיש לי את מלא תשומת לבו, אבל הבעיה שלי היא שזה לא מה שאני רוצה. אני רוצה שידאגו לי, שיבואו אליי. אני רוצה להרגיש כמו תינוק, שתמיד דואגים לו. אני לא רוצה כל הזמן להצטרך לפנות לאנשים, לבקש שיעזרו לי בכל פעם מחדש. אני רוצה שיחשבו על זה לבד, שיתייחסו אליי, שיראו אם אני מתנהג מוזר וישימו לב לבד אם אני מראה סימנים שרע לי, שאני מדוכא, מיואש, בודד, וכו’.
למה זה ככה? הרי ברור לי שזה לא טבעי, זה לא הגיוני שאני אצפה מאנשים לדאוג לי ככה. לכל אחד יש את החיים שלו ואת הבעיות ודאגות שלו, ואני לא יכול לצפות ממישהו להקדיש את עצמו לגמרי לדאוג לבעיות שלי, במקום לעצמו. באופן טבעי כל אחד אמור לדאוג, בראש ובראשונה, לבעיות שלו. הרי גם אני רוצה לדאוג לבעיות שלי, אז למה שמישהו אחר ידאג לי לפני שהוא דואג לעצמו?
יותר מזה, אני מרגיש שאם מישהו לא דואג לי כל הזמן, הוא בעצם לא אוהב אותי, למרות שיכול להיות שאם ישאלו אותי אני אומר שהוא כן אוהב אותי, אז למה אני לא מרגיש את זה? למה אני יכול לחשוב שמישהו שהוכיח שוב ושוב שהוא אוהב אותי לא באמת אוהב אותי רק בגלל שפעם אחת הרגשתי מדוכא והוא לא בא וניסה לעזור לי (בד”כ בגלל שבכלל לא פניתי אליו…)?יש פה הסתכלות מאוד אנוכית מצידי. הסתכלות שתופסת אותי במרכז, אותי בתור הכי חשוב, ואת כל השאר כמי שצריכים לדאוג לי ולעזור לי. אני גם רואה את עצמי בתור מסכן, אחד שנדפק (מה, הרי לי יש נטיות הפוכות, לא? מי עוד צריך להתמודד עם זה – חוץ ממי שקורא את זה עכשיו?). נדמה לי שצריך לרחם עליי, שאני סובל יותר מכולם אז צריך לעזור לי יותר מכולם. אני לא מרגיש כאילו אני שווה עם כולם. זו למעשה הבעיה שלי. הרי לא הכל אצלי רע, יש לי גם תכונות טובות וכישרונות. וגם כל השאר לא חיים חיי תענוגות ללא בעיות. אולי אין להם את הבעיות שלי (וגם זה לא תמיד בטוח. א”א לדעת מי עוד סביבי מתמודד עם נטיות הפוכות ושומר את זה בסוד), אבל הרי זה לא כאילו אין להם בעיות בכלל, גם אם הם לא מספרים לי על הבעיות שלהם. לכל אחד יש את הבעיות שלו.
זו הבעיה שלי, ההרגשה כאילו אני לא שווה לכולם. אם אני אחדיר לעצמי שאני שווה, כמו כולם, אז אני גם אוכל לקבל את זה שכמו שאני דואג קודם כל לעצמי (ולא, זו לא אנוכיות, זה טבעי – “עניי עירך קודמים” “וחי אחיך – עמך!”) כך גם אנשים אחרים דואגים לעצמם, וזה לא אומר שהם לא אוהבים אותי ומעריכים אותי. אני גם לא צריך לצפות מאנשים שידעו מה אני רוצה מהם אם אני לא אומר להם את זה…
כל קשר חברתי צריך לבא ממקום של הרגשת שוויון. כדי שאני אוכל לפתח קשרים בריאים, טובים ונורמליים, בלי להזדקק כל זמן לאנשים אחרים שיחזקו אותי ויאשרו את קיומי, אני צריך להפנים את זה שאני שווה, שאין הבדל (מהותי, לפחות) ביני לבין מי שמסביבי. לכל אחד יש את היתרונות והחסרונות שלו, גם לי וגם לאחרים שסביבי, ואם אני אזכור את זה – בעיקר את נושא היתרונות, ופחות את החסרונות, אז אני אוכל גם לבא ליחסים שלי עם אחרים ממקום יותר בריא, וממילא להפסיק להרגיש שאני דפוק, ולכן זקוק לאישור ואהבה תמידיים.
יש פה נושא נוסף, יותר עמוק, שקשור להרגשה שאני לא אהוב. חלק (וחלק גדול, למען האמת) מזה, נובע מחסך בתחום הזה. זה נובע מכך שבתור תינוק וילד (כנראה) לא הרגשתי מספיק אהוב (וזה לא משנה לצורך העניין אם זה קרה באמת או שרק החשיבה שלי גרמה לי להרגיש כך), וכעת אני מנסה להשלים את החסך הזה. זו נקודה שרציתי להעלות, כדי לתת לכם את האפשרות לחשוב על הכיוון הזה, אבל אני לא ארחיב על זה כי זה משהו שמצריך ניתוח יותר מעמיק, רצוי בחדר של פסיכולוג לדעתי האישית, ואני לא פסיכולוג. אז עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… אריאל.
נ.ב.
התכוונתי לכתוב משהו לראש השנה, אבל לא מצאתי מה לכתוב בנושא, אז עזבתי את זה. אני כן רוצה לומר אבל דבר אחד – התכוונתי לכתוב איזשהו מין סיכום של השנה האחרונה עבורי, ואמנם זה לא קרה, אבל נקודה אחת חשובה ששמתי לב אליה תוך כדי חשיבה היא שבפרספקטיבה רחבה, כשאני חושב על הדברים שקרו לי השנה מרחוק, אחרי שכבר עבר מאז זמן, אני שם לב שגם דברים שבזמנו נדמו לי איומים ונוראים (ואני מתכוון ממש איומים. בזמן חלק מהדברים שקרו לי הייתי בטוח שאין סיכוי, שלעולם אני לא אוכל לצאת מזה. איבדתי כל תקווה), אף על פי כן, הדברים הללו עברו ונגמרו, ועם התמדה ורצון הצלחתי להתגבר גם עליהם. אני לא יודע מה אתכם, אבל הידיעה שגם כשאני בבור תחתיות והמצב בלתי נסבל אני יכול לצאת מזה, מאוד מעודדת אותי. שתהיה לכם שנה טובה, ושתזכו למלא את כל משאלות לבכם…
פוסטים נוספים:
