נופל וקם, נופל וקם
שלום. בפעם האחרונה דיברנו על זה שאני מדוכא, בעיקר בגלל החוסר בהצעות שידוכין וההרגשה שאני מפחד להתבגר. נדמה כאילו אני נמצא במה שמכונה באנגלית lose-lose situation. אני מפסיד מכל הכיוונים. עד עכשיו הייתי מדוכא והרגשתי גרוע בגלל שלא קיבלתי הצעות, ועכשיו קיבלתי (לפני שלושה ימים, ליתר דיוק) הצעה, ואני אמנם כבר לא מדוכא, אבל אני עדיין לא מרגיש טוב עם עצמי. במקום זה, אני מת מפחד.
קרדיט – Stuart Miles
מה הסיפור? אז ככה, קיבלתי הצעה, ומדובר במישהי מאוד רצינית, שמחפשת בחור שירצה וגם יעסוק בפועל בלימוד תורה רוב זמנו. היא מוכנה להשקיע ככל שיידרש (מבחינת עבודה ודאגה לבית/משפחה – שזה לדעתי דבר עצום מבחינתה) בכדי שבעלה יוכל להשקיע את זמנו בלימוד וגדילה בתורה. כשפניתי לבקש הצעות שידוכין, אמרתי שאני מעוניין ללמוד עוד הרבה שנים, ושאני רוצה לעסוק בתורה, ואני מחפש מישהי שגם תרצה בעל כזה. לכאורה, קיבלתי בדיוק מה שרציתי. הבעיה היא, שאחרי ששמעתי את ההצעה, פתאום התחלתי לחשוב לעצמי – איך אני יכול להתחייב לדבר כזה? איך אני יכול לבא ולומר שאני רוצה ללמוד תורה כל החיים שלי? זה באמת מה שאני רוצה? אני לא יודע מה אני רוצה. כבר סיפרתי פעם קודמת, ופעמים נוספות לפני כן, שהלימוד שלי לא הולך מי יודע מה, ואני לא יודע אם אני מתאים לזה. פתאום באה בחורה ואומרת שהיא מוכנה להשקיע את כולה כדי שאני אוכל ללמוד, ואני תוהה לעצמי האם אני בכלל מסוגל להתחייב לדבר כזה? נכון שזה מה שאמרתי שאני מחפש, אבל אני אומר את זה באוטומט כבר מאז כיתה י”ב. אז החלטתי שאני רוצה לעסוק בתורה כל החיים שלי, ומאז לא ביררתי באמת אם זה נכון. כמובן שאני לא מדבר כאן על השאלה האם באופן פרקטי אני יכול להתחייב לדבר כזה, שהרי ברור שאדם לא יכול לדעת מה ילד יום, אבל השאלה היא האם אני יכול להתחייב שזה באמת מה שאני רוצה, מה שאני מתכוון בשלב הנוכחי לעשות כל חיי? זו הבעיה בשבילי.
יכול להיות שאתם, או לפחות חלקכם, שואלים את עצמכם עכשיו: “נו, אז מה הבעיה, תמצא פינה שקטה ותחשוב בשקט חמש דקות מה אתה רוצה מעצמך, מה אתה רוצה לעשות בעתיד?”. אז זהו, שזה ממש לא כזה פשוט בשבילי. אולי יש כאלה שבשבילם זה קל, אבל לא לי. כשאני עושה את זה כל מה שאני מקבל זה –blank- (משום מה אני מרבה להשתמש באנגלית היום). ריק. שום מחשבה, שום רצון, לא עולה לי. חוץ מזה, גם כשאני אומר לעצמי שאני רוצה משהו, המציאות מוכיחה בדרך כלל שבתוך תוכי אני לא באמת רוצה בזה. כבר הזכרתי את הנקודה הזו בפוסט השלישי שלי (הוא נראה כל כך רחוק…), לגבי זה שאמרתי שאני רוצה להשתנות אבל כל הזמן הבעתי באופן מעשי התנגדות. גם כשאני חושב לעצמי שכנראה תחושות הבטן שלי מכיתה י”ב נכונות ובאמת אני רוצה ללמוד ולעסוק בתורה בחיי, אבל המציאות מראה שאני נכשל כל פעם מחדש.
כמה שאני מנסה, אני לא מצליח, וזה גורם לי לתהות שמא באמת אני לא רוצה את זה, אולי זה לא מתאים לי (אני נזהר לומר שזה לא מתאים לי ולא שאני לא מסוגל, כי אני יודע ששכלית אני כן מצליח ללמוד ולהבין, הבעיה היא שאני לא מסוגל לעשות את זה יותר מחמש דקות ברצף… וזה לא קשור לליקויי למידה, כי בתחומים אחרים אני כן יכול ללמוד זמן רב ברצף). זה מזכיר לי משפט ששמעתי לאחרונה, שהיחיד שנכשל הוא זה שלא קם ומנסה מחדש אחרי שהוא נופל, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה כרגע. שם מדובר על התגברות על הרע בשביל הטוב, ואילו אצלי לא מדובר על רע וטוב, אלא על מה שמתאים לי. כל האופציות טובות ולגיטימיות, אם הן הצורה שבה אני אמור לעבוד את ה’. מי אמר שאני חייב לעסוק בתורה כל חיי? מצוות, דבקות בה’, זה ברור, אבל תורה? לא חייבים… (לפחות לא כל היום). יכול להיות שנועדתי להיות “בעל בית” רגיל, וללמוד שעה-שעתיים ביום ולא יותר.
הנקודה הזו כמובן מחזירה אותי לנושא הילד הקטן שלא רוצה להתבגר מהפוסט הקודם. יכול להיות שהסיבה לכך שאני מתקשה ללמוד בצורה רצינית, ובמיוחד עניינים שכוללים מבחנים וזכירה, היא בגלל שאני לא רוצה להתבגר, שאני חש התנגדות מבפנים כל פעם שאני מגיע לנושאים שיגרמו לי להתקדם לעבר דברים כמו הסמכה לרבנות או רכישת תעודת הוראה. אולי זו הסיבה שבגללה אני לא מסוגל להתאפס על מה שאני רוצה. אני לא מוכן להגדיר את זה כי זה יכריח אותי ליישם את זה ולהתבגר.
בינתיים כבר סיימתי לעשות את כל הבירורים שרציתי לגבי ההצעה הזו, והיא נשמעת כמו בחורה מצויינת. הבעייה היחידה שנשארה לי כעת היא לראות האם אני לא משלה אותה ונכנס למערכת יחסים שנידונה מראש לכישלון בגלל שאני לא עונה על הציפיות שיש לה מבן זוגה. נקווה שאני אמצא פיתרון, ומהר. עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… ממני, אריאל.
פוסטים נוספים:
