מתנה נפלאה
כשחיפשתי הומואים דתיים.
credit:pakorn
באותם הימים הייתי עדיין בראשית דרכי בעולם הכמיהה הגברית, הייתי בן 22, לאחר ניסיון כושל של טיפול פסיכולוגי, הבנתי כבר שאני באמת נמשך לגברים, ושמצבי כנראה לא עומד להשתנות בעתיד הקרוב.
בעולם הפנטזיה שלי כל מה שרציתי זה למצוא את בן הזוג שלי, למצוא חבר שיאהב אותי, שיהיה כולו שלי ואני כולי שלו. אך בעולם השכל ידעתי שזה ממש לא מה שאני רוצה, הרגשתי שיש כאן משהו לא אמיתי, לא רציתי את המשיכה הזאת, היא רק גרמה לי לייסורים ולכאב.
באותם הימים עדיין לא היו קיימים כל אירגוני ההומואים הדתיים, אך כבר החלו להתפתח קבוצות ופורומים של הומואים דתיים, אשר לימים גדלו והתמסדו. גם אני גיליתי באינטרנט פורום של הומואים דתיים, הם היו קבוצה של הומואים שהם גם דתיים, הם לא רצו לוותר על הדתיות שלהם, אבל גם לא רצו לוותר על ההומוסקסואליות שלהם.
הרעיון של הומואים דתיים היה חדש לי, ומשהו בו מאוד קסם לי, זה בדיוק מה שהפנטזיה שלי רצתה, הרי לא רציתי לעזוב את עולם האמונה, התורה והמצוות, אהבתי ללמוד תורה, אהבתי להתפלל ולעבוד את ה’, הרגשתי שאם אעזוב את כל אלו,יהיה זה כמו לנתק ממני את מה שמחיה אותי בעולם הזה.
אך מצד שני, כל כך כמהתי למגע של גבר, לחום ולשייכות, והצימאון הזה בער בי ולא נתן לי מנוחה. התחלתי לחשוב שאולי זה מה שבאמת יעשה לי טוב, הקבוצה הזאת של הומואים דתיים, אוכל להמשיך להשתייך לקהילה דתית, ללכת לבית הכנסת ולבית המדרש, אשכור לי דירה קטנה שתיראה כדירת רווקים רגילה, ואף אחד לא ידע שהשותף שלי לדירה הוא הרבה יותר מסתם שותף.
פורום הומואים דתיים.
בתור התחלה, התחלתי לגלוש בפורום הומואים הדתיים, ולקרוא את מה שכתבו חברי הפורום. היה שם גם מדור של היכרויות, בו היו אנשים שחיפשו בני זוג קבועים או לצורך התנסות. היום הם כבר יודעים שכדי לזכות ללגיטימציה הלכתית וחברתית עליהם להסתיר את הצד הזה, ולהציג את עצמם רק כמסגרת של תמיכה וייעוץ, אבל באותם הימים, לפני עידן יחסי הציבור, הם לא ראו צורך להסתיר את תחום ההיכרויות של הפורום. המדור ההיכרויות צדה את עיני מודעה של בחור צעיר, בערך בגילי, המעוניין ב”התנסות ראשונה”, החלטתי לשלוח לו הודעה אישית, ולתהות על קנקנו, ואולי להיענות להצעתו. הוא שלח לי תשובה, וסיפר קצת על עצמו, עניתי לו שאחשוב על זה ואודיע לו.
הקריאה בפורום ההומואים הדתיים קסמה לי אך גם זעזעה אותי, נחשפתי לעולמם, לרגשות ולחוויות, ולאט לאט התחלתי להבין את המשמעויות של הרעיון. הבנתי שההצטרפות לעולם ההומואים הדתיים מכריחה אותי לעשות ויתורים גדולים. הבנתי שאני הולך להכניס את עצמי לסתירה רגשית גדולה, סתירה בין מעשיי ביום לבין מעשיי בלילה. איך אוכל להתפלל בלב שלם כשאני יודע שאני חי חיים של חטא? הרגשתי שזו תהיה צביעות גדולה מצידי, ולא יכולתי לשאת את המחשבה.
היו בפורום אנשים שהציגו אידיאל של “ההומו הנזיר”, אשר חי כמו הומו דתי אך מתנזר מפעילות מינית. באופן אישי לא האמנתי שחזון זה ניתן למימוש, הרי הרגשתי בכל מאודי את הצימאון והכמיהה למגע המיני, לא האמנתי שאפשר לחיות בחברת אנשים החולקים גם הם את אותו הצימאון, ואף רואים בו סוג של אידיאל, מבלי להתפתות לממש את אותו הצימאון מידי פעם. חשתי כי זו הסיבה לכך שהם מנסים כל הזמן להפחית מחומרת המעשה, כדי לתת לגיטימציה נסתרת למעשים המתרחשים בחדרי חדרים.
הומואים מאושרים. האומנם?!
בנוסף, הרגשתי כי צעד כזה יגבה ממני מחיר כבד גם בתחום הזוגי והמשפחתי, כי אם אחיה כ-הומו דתי לא אוכל להקים משפחה, לא אוכל להוליד ילדים, אפסיד את כל האושר והאהבה הכרוכים בחיי משפחה, ומה אקבל בתמורה? חיים של בדידות ומרירות, עם סיכוי קלוש שאמצא באמת מישהו שירכך את בדידותי. דמיינתי איך בעוד עשרים שנה אני מתארח אצל חבר לסעודת שבת, סביב השולחן יושבים אשתו וילדיו, האווירה נעימה, אוירה של שמחה ושל קדושת השבת, ואני יושב שם, קודר ומכונס בתוך עצמי, יודע שבסוף הערב אחזור לדירתי הקרירה והריקנית.
בכל חיפושיי ב- פורום הומואים דתיים לא מצאתי מישהו מאושר, לא מצאתי מישהו שהחיים כ-הומו דתי עשו לו טוב ופתרו מצוקתו, כל הכותבים בפורום הרגישו לי כמרים ומרירים, מלאי תסכול וזעם, והאשימו את כל העולם, ומיוחד את “עצת נפש”, במצב בו הם נמצאים.
באותם הימים גיליתי גם את פורום “הומוסקסואליות ונטיות הפוכות” באתר של “עצת נפש”, גם שם מצאתי אנשים דתיים, אשר אינם רוצים לוותר על עולמם האמוני, אך חברי פורום זה לא רצו בכמיהה הגברית. גם בפורום הזה היו אנשים המחפשים ומבררים את דרכם, אך בפורום הזה היה משהו שלא היה בפורום ההומואים הדתיים, בפורום הזה היתה תקווה גדולה. זה היה פורום של אנשים סובלים ומיוסרים אך לא של אנשים מיואשים, היו שם חברים שעם כל הנפילות ממשיכים לחלום ולקוות ליום בו יגשימו את חלומם, והיו שם כאלו שאף כבר זכו להגשימו.
הבנתי שבמקום להשקיע כוחות נפשיים בעולם של מרירות ושל ייאוש מוטב לי להשקיע את כוחותיי בנסיון להתמודד עם הכמיהה שבקרבי ולנצח אותה. האמנתי כי יש מוצא, כי חייב להיות פתרון שייחלץ אותי מן המבוי הסתום, החלטתי שבמקום לכבול את עצמי לעולם של הומואים דתיים עדיף לי להתמקד במאבק לשקם את עצמי, וגם אם המאבק יימשך עד שארית ימי. השארתי לאותו בחור הודעה שהחלטתי לתת צ’אנס למין הנשי, ולכן איני מעוניין להיפגש. היום אני מרגיש כי הייתי באותו הזמן על סף התהום, ונחלצתי ממנו ממש ברגע האחרון.
פוסטים נוספים:
