מהי תקיפה מינית?
לשבור את השתיקה
היום אני בן 29 . בגיל 12 הייתי קורבן להתעללות מינית של קרוב משפחה. מאז ועד היום החרשתי.
עדיין קשה לי לפתוח את הסוד הזה, אני יודע שזה דורש ממני הרבה אומץ לספר. אני מרגיש שאני נחנק בפנים, ושאני לא יכול לשאת את המסע הזה לבד יותר. אני מנצל במה זו כדי לחלוק אתכם את הסיפור האישי שלי כדי להעביר לכם את המסר שלא תעשו את הטעות שאני עשיתי כל השנים האלו.
קרדיט ליוצר:imagerymajestic
הוא היה אחד מקרובי משפחתי שהיה אז אדם בגיל ה- 30 לחייו . הוא התארח בבית הוריי בשבתות ובחגים. אני הייתי אחד משמונה אחים ואחיות, ובגלל היותי הקטן נאלצתי בכל פעם שהגיע להתחלק איתו בחדר. בלילות כשכולם כבר ישנו הוא היה נוגע בי בכל מיני מקומות ולפעמים זה היה גם כואב.
הוא כנראה חשב שישנתי ושלא הרגשתי דבר.אך אני כמובן הרגשתי, בכל פעם שהוא נגע בי רציתי למות,רציתי לצעוק ולומר לו שיפסיק אבל לא היה לי את הכוח לומר לו “לא!”, פחדתי.
בכל פעם זה היה סיוט חדש. הוא היה קונה לכל הילדים מתנות וכולם מאוד אהבו אותו בשל כך. אני כמובן שנאתי אותו, לא רציתי לישון איתו בחדר, כשהוא היה מגיע לא רציתי לשון בכלל. הורי הכריחו אותי להיכנס לחדר, הם הכריחו אותי ללכת לישון. אני הייתי בוכה ועושה את הכל כדי שלא אצטרך, אבל הם טענו שאני שוב משחק משחקים.
בשלב מסוים דיברתי עם אימא על כל הנושא סיפרתי לה את מה שקרה, אבל היא חשבה שאני ממציא את זה ולא ממש התייחסה אליי.היא אמרה לי שאסור לי לדבר ככה עליו, שזה לא מכובד ושהמחשבות שלי ממש לא יפות. בשבילי תגובתה היתה כאילו שנאנסתי שוב. עם אבא לא היה שייך לדבר ,הוא בן כה אף פעם לא נמצא. לפעמים אני תוהה אם הוא עדיין זוכר את שמי.
תגובתה של אימא נתנה לי לחשוב שאולי אני זה שאשם אולי אני זה שגורם לו לעשות לי את הדברים האלה. הרגשתי בדידות נוראה לא היה עם מי לדבר ולמי לספר. כשהייתי בן 14 מישהו מבית הספר שוב ניסה לאנוס אותי. נתתי לו, לא היה בי כוח להתנגד , פשוט לא יכלתי. אחרי שהוא הלך ניסיתי להתאבד, כבר שום דבר אל היה חשוב בשבילי אני רק רציתי לגמור עם זה. כבר לא יכלתי להמשיך.
כמובן שבאותה תקופה התחלתי לרדת מהלימודים, ממש לא היה חשוב לי להצליח בהם, שום דבר כבר לא נחשב בעניי. הורי אמרו לי שאני לא מנסה מספיק ובמקום לנסות ולהבין את מה שעובר עליי, הם רק הכבידו ולחצו עליי יותר.
הייתי זקוק למרחב ולהמון אהבה,הרגשתי בודד, הרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני, כל מה שראיתי זה איך עוד ועוד אנשים מנצלים אותי ואת גופי הייתי ממש אבוד עיצות, חייתי בעולם שלא רציתי להיות בו, רציתי רק להעלם, פשוט לא להיות. החלטתי שאני חייב להתרחק מהבית ומבית הספר אחרת פשוט אתמוטט.
בגיל 16 עזבתי את הבית והסתובבתי ברחובות. ברור שזה לא ממש עזר לי. שם תמיד ערבו לי אנשים זרים שניסו שוב לנצל אותי. ידעתי שאני בחור יפה אבל זה לא היה דבר שהיה נתון לבחירתי.
היו ביניהם גם אנשים טובים שדאגו לי וניסו לעזור לי. אבל לי היה קשה לבטוח בהם. האמנתי שהיחידי שאוכל לסמוך עליו זה אני. כך במשך שנתיים הסתובבתי הגעתי למקומות הכי גרועים, השתמשתי בסמים ובשלב מסוים כבר לא היה אכפת לי מכרתי את עצמי לזנות. אני כבר לא הייתי אני, אני לא הייתי פה.
פיזית הייתי קיים אבל נפשית לא ממש הייתי.
אני לא ממש זוכר איך, אבל הכרתי אדם שהבטיח לעזור לי. הוא לא היה דתי,הוא סיפר לי שהוא מורה במקצועו וששמע על קו סיוע חדש שניפתח שאולי יוכל לסייע לי .הוא לקח אותי אליו הביתה ומשם התקשרנו לקו. אני אומנם דברתי אבל הוא כל הזמן היה שם כדי לתמוך בי נפשית. בקו הסיוע הם נתנו לי כל מיניי עצות כיצד להתמודד עם הכאב הזה שעברתי . אבל בעיקר מה שיהיה חשוב לי בשיחה איתם הוא שהם לא שפטו אותי. הם הבינו אותי ואמרו לי שאני לא אשם במה שקרה ובמה שעברתי. בשבילי לשמוע את זה מאדם אחר שמבין אותי ומעריך אותי למרות כל מה שעברתי הי דבר חדש ושונה ממה שהכרתי. אותה שיחה פתחה בפניי דלת לעולם שלא ידעתי על קיומו.
היום אני נמצא בשלב אחר . אותו קרוב משפחה נמצא היום מאחורי סורג ובריח. הוא משלם את המחיר על מה שהוא עשה לי כל השנים. ברור לי שזה לא יתקן לי את העבר. אבל העובדה הזו שאני לא צריך יותר לשבת בשקט, ולא צריך יותר להתחבאות היא בשבילי צעד ענק והוא הדבר שמחייה אותי ונותן לי תקווה למחר חדש.
פוסטים נוספים:
