נופל וקם, נופל וקם
שלום. מכיר את המצב הזה שאתה מרגיש בודד, משועמם, יושב לבד בחדר/בבית, ופשוט מחכה שמשהו יקרה? אתה מת שמישהו יתקשר אליך, ידבר איתך, יבוא לבלות איתך, אבל כמובן אתה לא מעיז להיות זה שירים את הטלפון ויציע. זה יותר מדי מפחיד…אז זה המצב שאני הייתי בו היום. הייתי לבד, ומאוד רציתי לבלות, לצאת עם מישהו לשחק באולינג, לטייל, או אפילו סתם להיות ביחד. חיכיתי וחיכיתי, אבל הטלפון לא צלצל…
from Mister GC
הערה צדדית חשובה: זה מדהים מה שכתיבה עושה לבן אדם. אני יושב פה וכותב את זה, כבר יודע (בערך) מה הכיוון שממנו אני רוצה להתייחס לנקודה הזו שהעליתי עכשיו (רציתי לדבר על הצורך ליצור מערך חברתי, לא להישען יותר מדי על מישהו אחד אלא שיהיו כמה חברים וגם על הצורך ליזום בעצמך ולא לחכות לדברים שיקרו מעצמם, דברים שנדמה לי שכבר הזכרתי) ופתאום, תוך כדי כתיבה, אני רואה זווית חדשה לגמרי. נקודה שונה לחלוטין (טוב, האמת היא שלא ממש לחלוטין, אבל מספיק כדי להקדיש לזה פוסט נפרד מהנושא השני, אני חושב – שוב, זה תהליך בהתהוות פה, אז קשה לומר מה יהיה בסוף). אז אני ממליץ לכולם, שוב, לכתוב. גם אם נדמה לכם שאין לכם מה לכתוב, תכתבו סתם, בסוף תראו שיצאו לכם הבחנות חשובות ומועילות.חזרה לנושא. אני שואל את עצמי עכשיו למה בעצם אני לא מרים את הטלפון? למה אני כל הזמן פסיבי, רק מחכה שאחרים יציעו לי, יפנו אליי, ייזמו (וגם אז הרבה פעמים אני מסרב)? אין בזה שום הגיון. הרי אם אני רוצה עכשיו לבלות עם החברים שלי, אני צריך לומר להם את זה. הרי אין להם חוש שישי, הם לא יכולים לדעת את זה מעצמם, בלי שאני אגיד להם, אז למה אני לא עושה את זה?התשובה הפשוטה היא שאני מפחד/מתבייש. זה פשוט. אבל השאלה הבאה היא ממה? הרי אלו החברים שלי, אז מה מפחיד פה? מה, הם יכעסו עליי כי הצעתי להם לצאת לטיול ביחד? זה לא ממש הגיוני… (ואם זה היה הגיוני, אז הייתי מעדיף כבר לא להיות חבר שלהם וזהו…).
על השאלה הזו אני חושב שאני יכול לענות משני כיוונים, אבל בסופו של דבר שניהם מגיעים לאותו דבר: א. אני מפחד להתקשר כי אני מפחד לגלות לאחרים, אפילו חברים שלי, שאני זקוק להם. להגיד לחבר שאני רוצה לבלות איתו זה בעצם להגיד לו שאני בודד, שאני זקוק לחברה, שאני לא יכול לדאוג לעצמי לבד, ואני צריך עזרה ממנו, מאנשים אחרים. לעשות את זה משמעו בעצם להוריד את המסכה שאומרת שאני מושלם. שהכל בסדר איתי. שאני לא זקוק לאף אחד. מכירים את זה שמציעים לכם משהו ואתם אוטומטית אומרים לא, תודה, הכל בסדר, לא משנה אם אתם צריכים את זה או לא (הרבה פעמים לפני שאתם בכלל קולטים מה הציעו לכם)? זה יכול להיות אפילו הדברים הכי פשוטים, כמו כשמישהו מציע למזוג לכם שתייה, ואתם אומרים לא ואחרי כמה דקות הולכים ומוזגים בעצמכם. למה זה קורה? כדי לא להיות נזקק. כדי לא להיות תלוי באף אחד אחר. הרי מי שמושלם, מי שהכל מצוין אצלו, לא צריך שאחרים יעזרו לו, לא תלוי באף אחד, ואם אני אראה נזקקות, אראה תלות במישהו אחר, אז המסכה שאני מתאמץ כל כך להחזיק עליי תיפול, אז אנשים יראו מי אני באמת, וזה לא משהו שאני רוצה שיקרה… האני האמיתי שלי הוא שברירי. הוא נע ונד ברוח, וכל פיפס קטן יכול להפיל אותו. אז אני מנסה להגן עליו באמצעות המסכות. זו של חוסר הנזקקות, וגם אחרות.
ב. הפחד שלי להתקשר למישהו אחר נובע מהפחד שלי מגברים וגבריות. אני לא מרגיש מספיקגברי, ומה שגברי מפחיד אותי. החברים שלי, ובני המין הגברי בכלל, מסמלים עבורי את הגבריות, את מה ש(כך נדמה לי לפחות) חסר לי. גבר זה דבר מפחיד כי אני לא גבר (לפחות כך אני מרגיש). כי אין בי את זה. אז כל מי שיש לו גבריות יכול מאוד בקלות להרוס אותי. לפגוע בי. למחוץ ולשבור אותי, ואתם מבינים כבר את הרעיון אז תמשיכו עם דוגמאות נוספות לבד… זה שוב מגיע בסופו של דבר לשבריריות שלי, לדמות העצמית שלי שאינה חזקה מספיק כדי לעמוד מול העולם, כדי להיות איתנה ולא רעועה, ללא צורך בהגנות ומסכים שמעלימים אותה עד כדי כך שבסוף נדמה שהאני האמיתי בכלל לא קיים…
במספר ספרים מסבירים שבעלי נטיות הפוכות בד”כ לא סיימו את תהליך המעבר מילד לגבר, ולכן הזהות הגברית שלהם לא חזקה, ויש להם קושי להתמודד מול גברים אחרים. כל הערה בונה מגבר אחר נשמעת כביקורת, כל בדיחה משעשעת נדמית כניסיון ללעוג. דיברתי קצת על הנושא הזה בפעם הקודמת, בקטע שהבאתי מהספר של ניקולוסי.בסופו של דבר, מה שאני צריך לעשות זה לבנות את עצמי. לשקם את הגבריות שלי ואת העצמיות שלי. לנתק את התלות שלי בדעותיהם ומעשיהם של אנשים אחרים. זו העבודה שלי כרגע, ואני אתחיל בזה שאני אתקשר לחבר שלי עכשיו, ולא אכפת לי מה הוא יחשוב בגלל זה…
אז עד הפעם הבאה, שתהיה לכם התמודדות מוצלחת… אריאל
פוסטים נוספים:
