נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה לספר לכם הפעם על סיפור ממש מדהים של השגחה אלוקית (אל תדאגו, הנושא הוא לא ההשגחה אלא ההתמודדויות האישיות שלי, אבל ניתן לראות בסיפור הזה את יד ההשגחה הפרטית באופן מאוד ברור – לדעתי לפחות, וחשוב לציין את זה.). מעשה שהיה כך היה:
קרדיט ל Stuart Miles
יש לי חבר טוב בישיבה, שכבר דיברתי עליו פה, שעוזר לי מאוד להתמודד עם הנטיות ההפוכותובכלל. לפני כמה שבועות, אחרי שדיברנו על הנושא הזה מספר פעמים ונתתי לו כמה מאמרים לקרוא בנושא נטיות הפוכות והומוסקסואליות, ביקשתי ממנו שיעזור לי בהתמודדות עם הנטיות ההפוכות שלי בצורה קבועה, וקבענו לעשות הליכה פעמיים בשבוע ופעם שלישית ללמוד חברותא לחצי שעה. והכל היה מאוד מצוין. נהניתי מאוד ללכת איתו, מהשיחות שהיו לנו בזמן ההליכות הללו, זמן שבו יכולנו לדבר על הכל ולהיות כנים לחלוטין אחד עם השני. עד יום שני…
ביום שני קבענו לעשות הליכה ביחד, כמו בכל שבוע. ובהגיע השעה המיוחלת, אחרי שכבר החלפתי בגדים לטרנינג והייתי מוכן לצאת, ישבתי בחדר שלי וחיכיתי שהוא יבוא. וחיכיתי, וחיכיתי, וחיכיתי… השעה הייתה שעת לילה די מאוחרת, ובכל זאת הייתי די עייף באותו יום, אז אחרי רבע שעה עליתי לחדר שלו, ראיתי שהוא לא שם, שלחתי לו SMS (מיסרון, בעברית צחה…) שנלך כבר ביום למחרת, והתארגנתי לישון. התאכזבתי מזה שהוא לא הגיע, אבל אני יודע שהוא די חלמן וזורם (תכונה שבדרך כלל אני מאוד אוהב אצלו, רק לא כשזה נגדי…) וקיבלתי את זה, פחות או יותר.
ביום למחרת קבענו מחדש שנעשה הליכה ביחד. שוב התארגנתי וחיכיתי לו בשעה הייעודה, ובאיחור של עשר דקות הוא הגיע ויצאנו לדרך. באותו יום הרגשתי טוב/רגיל/בסדר, לא יודע איך בדיוק להגדיר את זה, אבל את העיקר אתם מבינים לבד – לא רע. לא הייתי מדוכא, המצב רוח שלי לא היה על הפנים ולא הייתי עצבני או כל דבר אחר. והנה, אף על פי כן, ברגע שהוא הגיע ויצאנו החוצה, נסתם הפה שלי ואיבדתי כל רצון לדבר איתו ולומר לו משהו. ושלא תבינו אותי לא נכון, זה ממש לא המצב הטבעי שלי. עם אנשים אחרים אולי זה כן ככה, אבל איתו אני מאוד פתוח. אני אוהב לדבר איתו, ואני בדרך כלל מאוד נהנה מחברתו. ובכל זאת, באותו ערב, כלום. כל ההליכה הוא מדבר, מנסה להוציא ממני משהו, לגרום לי גם לשתף, לספר קצת מה עובר עליי בהתמודדות שלי בנטיות הפוכות, מה קורה איתי, ואני שותק. לא מוציא מילה מהפה. במידה מסויימת ריחמתי עליו, כי ראיתי כמה הוא מנסה ומשקיע, ואני מתנהג מאוד מגעיל ולא אומר כמעט כלום. ואז, כשכבר נשאר לנו בסה”כ כמה מאות מטרים לסיים, פתאום נכנעתי ללחצים שלו והתחלתי לדבר. אני לא זוכר מה היה הנושא, אבל זה היה נושא שלא קל לי בדרך כלל לדבר עליו. ואז הגענו חזרה לישיבה, והחבר שלי התחיל להראות סימני עצבנות, שהשעה כבר מאוחרת וצריך ללכת לישון, וכו’. זה מאוד עצבן אותי, כי הוא ממשיך וממשיך כל ההליכה לשכנע אותי לדבר, וסוף סוף כשאני נפתח ומתחיל לספר לו משהו, ולא סתם איזה סיפור על איך עבר עליי היום ואיזו בדיחה שמישהו סיפר לי, אלא משהו כבד על התמודדות קשה שהייתה לי, פתאום – זהו, נגמר הזמן, בא נפסיק ונלך לישון. אז מהכעס שהיה לי כלפיו התחלתי לצעוק עליו, ואמרתי לו שאני לא איזה ברז שאפשר לפתוח ולסגור, ושאם הוא לא רוצה שנאריך כי הוא רוצה לישון, אז שלא יפציר בי כל ההליכה – גם בשלבי הסיום שלה – שאני אדבר ואספר מה עובר עליי. ואם הוא כן עושה את זה – שיסבול את התוצאות. ובכל זאת, לא יכולתי להכריח אותו להישאר בעל כרחו, ובשלב הזה גם לא רציתי כבר לדבר איתו, אז סיימנו את השיחה והלכנו כל אחד לחדרו.
ההתפרצות שלי עליו והצעקות שצעקתי היו קשורים למשהו אחר שלמדתי על עצמי בזמן האחרון, שזה נושא השליטה. זה לא הנושא שלי הפעם, אז אני אקצר מאוד בהסבר. אני מתכוון לזה שהרבה דברים שאני עושה נובעים מרצון לשלוט, רצון וציפייה שהכל ייעשה בדרך שלי, כמו שאני רוצה את זה. בגלל זה התעצבנתי עליו באותו לילה. אני רציתי משהו מסוים – שבמקרה הזה היה לדבר ולספר את סיפורי, ולו זה לא התאים באותו רגע. כשהוא לא עמד בציפיות שלי ולא עשה את מה שרציתי ממנו – כעסתי. אז בגלל שחשבתי על זה הרבה בזמן האחרון הבנתי את הנקודה הזו די מהר ומיד אחרי שעזבתי אותו אמרתי לעצמי שלא התנהגתי בסדר ושאני צריך לבקש ממנו סליחה, מה שאכן עשיתי בבוקר למחרת.
“ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי(רביעי למעשה, אבל זה היה היום השלישי של הסיפור הזה)”. למחרת שוב היינו אמורים לעשות הליכה משותפת. כחצי שעה לפני שהיינו אמורים ללכת, ישבתי בחדר שלי וקראתי ספר שאני קורא כרגע בנושאי נטיות הפוכות והומוסקסואלים, מאוד מומלץ, שכבר הזכרתי אותו – Reparative Therapy of Male Homosexuality מאת יוסף (עברתתי לו את השם, המסכן, והוא בכלל לא יהודי. זה בעצם ג’וסף, אבל מה זה משנה) ניקולוסי. ופה נכנסת לסיפור ההשגחה האלוקית, כי בדיוק באותו ערב קראתי קטע שמתאים בדיוק למה שקרא לי עם החבר שלי בלילות לפני כן, ובכלל לא הבנתי מה הלך שם עד שקראתי את זה. בהתחלה חשבתי שבאמת מה שכתבתי למעלה על השליטה זו הייתה הבעיה שלי, ובכלל לא חשבתי על זה שהייתי עצבני כבר לפני כן (הרי כל ההליכה לא הייתי מוכן לדבר בגלל זה, למרות שלא הבנתי את זה באותו רגע). ניקולוסי מספר בספר על בעיית חוסר הביטחון בזהות הגברית שבה לוקים בעלי נטיות הפוכות רבים. הוא מסביר איך חוסר הביטחון נובע מקשר לקוי עם האב (או דמות אבהית אחרת בילדות), במצב שבו הבן בשלב הפרה-הומוסקסואלי חווה תחושת אכזבה והרגשת פגיעה מהאב. כיוון שהאב מהווה עבור התינוק דוגמה לכל המין הגברי, הפגיעה מהאב גורמת לבן לראות בגבריות דבר רע, להתרחק מזה, וממילא לחוסר ביטחון בגבריות שלו ולחוסר עצמאות. בעקבות זה האדם נמצא במצב מאוד שברירי בכל פעם שהוא ניצב מול העולם הגברי, זה שהוא התרחק ממנו. וכך כותב ניקולוסי (התרגום לא שלי, אני מכיר מישהו שתירגם חלק מהספר ואני משתמש בתרגום שלו, אני מקווה שלא אכפת לו…):
“קליינטים מתארים בעיות רבות של אסרטיביות במקום עבודתם, מתלוננים כי צורך מוגזם להערכה גברית מסכן את הצורך הבריא שלהם לדבר בשביל עצמם. למרות שלדעות נשים יש חשיבות מועטה, כל זלזול או ביקורת מגבר אחר יכולה להיות מאוד משבשת ויכולה להוביל לכעס או לדיכאון. קליינט אחד הסביר את רגישות היתר לדעות של גברים אחרים:
“אתמול היה לי יום מצוין, הרגשתי טוב, ואז חבר שלי ג’ק התקשר אלי. מטרת השיחה הייתה לומר לי שהוא לא יכול לשחק גולף ביום רביעי. הוא היה מאוד לא רשמי לגבי זה, כאילו זה בכלל לא חשוב, כאילו שזה לא ביגדיל, אנחנו פשוט לא יכולים לשחק. כשהוא ניתק את השיחה הרגשתי איום. חשבתי לעצמי: “איך זה יכול להיות שהרגשתי טוב ושלוש דקות לאחר מכן אני יכול להרגיש כל כך איום?” החלטתי שהבחור הזה לא היה חבר. אני צריך להוציא אותו מחיי אם יש לו כזו השפעה עלי”.
הסיפור ממשיך אבל ההמשך לא רלוונטי לענינינו. כשקראתי את הקטע הזה הרגשתי – בינגו! מצאתי את הבעיה. זו הייתה הבעיה שלי עם החבר שלי. אני בחור רגיש, עם חוסר ביטחון בגבריותשלי (והוא יודע את זה. דיברנו על זה כשביקשתי ממנו לעזור לי וגם נתתי לו מאמרים לקרוא בנושא) וההתנהגות שלו פגעה בי. אי-ההגעה שלו ביום שני, יחד עם האיחור שלו ביום שלישי, גרמו לי להרגיש רע. הרגשתי כאילו לא אכפת לו ממני. לא משנה לו שאני יושב ומחכה לו שיבוא, הוא פשוט עושה מה שבא לו, ובינתיים אני נפגע. יותר מזה, אני התחלתי לחשוב על זה שהרבה פעמים היה נדמה מההתנהגות שלו שהוא באמת לא כל כך רוצה בזה. הוא היה אומר שכואב לו על זה שהוא צריך להפסיד חברותות ולימוד תורה, ושהוא צריך לישון, וכו’. אז אמרתי לעצמי – זה בדיוק כמו בסיפור שניקולוסי מביא בתור דוגמא. ובדיוק כמו בסיפור, גם אני צריך להרחיק אותו ממני ולהפסיק את ההשפעה השלילית שיש לו על הביטחון העצמי/גברי שלי. הרי בשביל מה אני צריך חבר שפוגע בי? וכבר הייתי מוכן לומר לו כשהוא יבוא להליכה (באיחור כמו תמיד, מן הסתם…) שלא יעשה לי טובות ושאם הוא לא באמת רוצה לעשות את ההליכות האלה איתי אז לא צריך טובות. אני לא רוצה להיות המקרה חסד המסכן שלו. לא רוצה – לא צריך.
ואז המשכתי לקרוא הלאה, וקראתי על המושג התנתקות הגנתית, ובבת אחת הבנתי איזה דביל גדול הייתי (מזל שלא הספקתי לומר לו את זה). זה מה שהוא כותב על הנושא:
“ניתוק הגנתי זוהה במשך זמן רב בספרות כתמרון אות רגיל אינפנטילי של הגנה עצמית מפני פגיעה רגשית.
מוברלי תרמה תרומה משמעותית לטיפול בהומוסקסואליות בכך שזיהתה שמערכת היחסים הפוגענית עם האבא הביאה לניתוק הגנתי שהובילה את זה גם ליחסים עם גברים אחרים. מוברלי גילתה את הרמז הראשון שלה לדינאמיקת הניתוק ההגנתי בזמן שיחה עם חבר גייאקטיביסט. הוא אמר שהוא חושד כי הפגישות שלהם היו שמות “עין רעה”, מאחר שויכוחים מעוררי מחלוקת כמעט תמיד דולפים החוצה בין החברים. משיחה זו, מוברלי התחילה לחשוד בדינאמיקה שלילית לא מודעת. כשרק החלל פתח את חוש הגבריות שלו והיה מוכן לקבל את השפעת אביו, הבן הפרה הומוסקסואל חווה פגיעה או אכזבה ביחסיו עם אביו. כדי להגן על עצמו מפני פגיעה עתידית, הבן פיתח עמדת הגנה המאופיינת בהתרחקות רגשית. לא רק שהוא נכשל בהזדהות עם האבא, אלא שבגלל פגיעה זו, הוא דוחה את האבא ואת הגבריות שהוא מייצג. טראומה היא מרכזית בדרמה הזו. כדי שהבן יתרחק מדמות כה חזקה ומושכת כמו אביו, חייבת להיות חוויה טראומתית וכואבת מסוימת. טראומה יוצרת פחד, שהיא הבסיס לזרות ולניכור. כאשר אנו כלואים על ידי פחד, אנו נותרים מנוכרים מאחרים ומהטבע האותנטי שלנו. זרות זו היא המהות של ההומוסקסואליות.
ניתוק הגנתי הוא רק צד אחד של הטבע האמביוולנטי של המשיכה החד מינית. הצד האחר הוא עוינות וחוסר אמון. ביחד הם מהווים את מה שמוברלי כינתה האמביוולנטיות החד מינית. הרגשות אמביוולנטיות חד מינית של אהבה ועוינות כלפי גברים אחרים משמשות כמחסומים שנמשכים לאורך כל החיים מפני הזדהות גברית מלאה. למרות שההומוסקסואל עלול להפוך מערכות יחסים עם גברים לארוטיות, ניתוק הגנתי חוסם את היכולת שלו להזדהות באופן מלא עם גבריות. למרות שהוא יכול לאהוב גברים אחרים, הוא גם עוין ולא מאמין בהם. גישה אמביוולנטית מתסכלת זו כלפי גברים היא רק הסבר אחד להפקרות הגדולה במערכות יחסים בין גברים הומוסקסואלים. בנוסף, מונע ניתוק הגנתי מההומוסקסואל את הפנמת הגבריות החסרה שתעזור לו לצמוח לזהות הטרוסקסואלית. זוהי תשוקתו הבריאה להבין ולקלוט את הגבריות–שנחסמה על ידי ניתוק הגנתי– שקשרה אותו לתוך המצב הקשה והמתסכל (ההבלטה שלי). אז עם ההכרות של האופציה המינית, מה שהיה יכול להבריא מערכות יחסים מאותו המין מתחלף במאפיין של משחק, עם אג’נדה נסתרת ומרומזת. ניתוק הגנתי מסביר את מאפיין הבדידות והניכור שלעיתים קרובות כה מקושרת עם חוויה הומוסקסואלית“.
פתאום הבנתי שהרצון שלי להתרחק מהחבר שלי הוא בעצם התנתקות הגנתית. אני מרגיש פגוע, ובמקום לנסות לטפל בזה ולפתור את זה אני פשוט בורח. מסתגר מחדש בתוך עצמי. כשקראתי את זה הבנתי כמה האופציה של להפסיק את ההליכות עם החבר שלי היא אופציה גרועה, ושלמעשה אני צריך לא לברוח ממנו, אלא לראות בזה מקפצה לחיזוק הקשר בינינו. לא לברוח ולהדחיק את הבעיה, אלא לדבר עליה ולהתמודד איתה. וזה מה שעשיתי. בהליכה באותו ערב סיפרתי לו מה שקראתי ומה הבנתי מתוך זה – שבלילה לפני כן כעסתי עליו מתחילת ההליכה, הרבה לפני שרבנו והתעצבנתי עליו, ושזה היה בגלל שהרגשתי שהוא פוגע בי, כמו בסיפור. וסיפרתי לו מה התכוונתי לעשות ולמה זה רע ואני לא מתכוון לעשות את זה. וביקשתי ממנו, וזו הייתה נקודה חשובה, שאם אי פעם בעתיד אני לא אבין שהגעתי למצב הזה ויהיה נדמה לי שלהתרחק ממנו זה כן הדבר הנכון – שישאר שם, ושיבין שההתרחקות שלי ממנו היא בגלל בעיות העבר, ולא בגללו, ושהעזרה הכי גדולה שהוא יכול לתת לי זה פשוט להמשיך להיות שם בשבילי, זמין ופנוי עד שאני ארגע ואחזור. והוא הסכים לזה. וכמובן שדיברנו גם על ההרגשה שלי שהוא לא באמת רוצה לעשות את זה איתי, ושהוא פוגע בי, והבנתי כמה ההסתכלות שלי מעוותת וכמה הוא כן אוהב אותי ודואג לי (גם הוא הסכים לקבל על עצמו להשתפר בנושא האיחורים, אבל זה כבר הצד שלו, אז זה פחות חשוב לצורך העניין). והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה… סתם. השורות האחרונות פשוט נשמעות כל כך כמו באגדה, שזה פשוט היה מתבקש, הסיום הזה. בכל מקרה, האמת היא שמן הסתם עוד יהיו לנו הרבה בעיות, והחיים (שלי, לפחות) בוודאי לא הולכים להיות על זרי פרחים, אבל למדתי השבוע משהו מאוד חשוב. למדתי על רגישות היתר שלי, שגורמת לי לנפח דברים מפרופורציות ולגרום לי להיפגע מכלום, מדברים שבאמת לא צריך להיפגע מהם, ולמדתי על ההתנתקות ההגנתית, שגורמת לי הרבה מאוד פעמים (זו הייתה רק דוגמה אחת, אבל יש לי עוד הרבה מהעבר) להתרחק משאר העולם ולהישאר עם עצמי, בודד ומסכן (לפחות ככה אני גורם לעצמי להרגיש). אני מקווה שבאמצעות זיהוי המקרים שבהם אני מפעיל את ההתנתקות ההגנתית אני אהיה מסוגל להתגבר עליה, ובכך להימנע מלהרחיק את החברים שלי ממני ולהרגיש שייך וחברותי איתם.
היה פוסט ארוך הפעם, אני מקווה שגם אתם החכמתם ממנו, ואולי אפילו זיהיתם אירועים שבהם גם אתם הפעלתם את ההתנתקות ההגנתית ושתוכלו לשנות בעתיד. עד הפעם הבאה, שתהיה לנו התמודדות מוצלחת… אריאל.
פוסטים נוספים:
