נופל וקם, נופל וקם
שלום. אני רוצה לדבר איתכם הפעם על החופש. חלקכם כבר באמצע שלו, חלקכם (בעיקר תלמידי הישיבות – ואני ביניהם) רק מתחילים אותו, ויש כאלו שעובדים שאולי בכלל לא לוקחים חופש בתקופה הזו, זה לא משנה כרגע. כולנו חווינו, ונמשיך לחוות בעתיד, חופשות. כל פעם שחזרתי לבית ספר/ישיבה אחרי החופש הגדול, וגם בחופשים אחרים למעשה, היו שואלים אותי: איך היה בחופש? מה עשית? והתשובה הייתה חוזרת על עצמה – בסדר, נחמד, סתם, כל מיני דברים, וכו’. מה באמת היה קורה? נו, זה ברור, לא? ברוב המקרים הייתי מבלה את החופש בבית, צמוד לטלוויזיה, למחשב, ובמקרים היותר טובים – לכמה ספרים, וזה כל מה שהייתי עושה בחופש. פעמיים ביום הייתי יוצא מהבית – בבוקר לשחרית ובערב למנחה וערבית, וזהו. כל שאר הזמן הייתי יושב בבית ולא עושה כלום. אני זוכר תקופות שבהם זה היה האידיאל בשבילי – חשבתי שזה באמת מה שאני רוצה, שטוב לי כך. לא רציתי, או כך לפחות חשבתי, לעשות שום דבר אחר. אבל עם הזמן, כאשר התחלתי להתמודד עם הנטיות ההפוכות, גיליתי שיש עוד כמה דברים שאני צריך להתמודד איתם ולטפל בהם, ואחד מהם היה זה – האנטי חברתיות שלי.
Stoonn – credit
למה אני מתכוון? במידה מסוימת אפשר לומר שיש לי סתירה פנימית. מצד אחד אני מרגיש בודד – אני רוצה לבלות עם חברים שלי, אני רוצה להשתתף בפעילויות חברתיות ואני מרגיש מרוחק מהאנשים שאיתי בכתה, בשיעור וכו’, אבל מצד שני, אני נוטה לברוח מחברה – זה לא רק שאני לא יוזם טיולים ומפגשים במהלך החופש, אלא שאפילו אם אומרים לי שהחבר’ה נפגשים, מארגנים טיול או משהו בסגנון, אני בדרך כלל מנסה להימנע מזה, ולא מגיע. נשמע קצת לא הגיוני? אז אני אסביר:
אירועים חברתיים, השתתפות בקבוצה ועניינים בסגנון הזה די מפחידים אותי. אני תמיד חושש ממה שיקרה וממה שיגידו או שאני מתבייש בעצמי, ובגלל זה אני מנסה להימנע מחברה ומאנשים אחרים בכלל. בגלל זה אני מעביר את החופשים שלי בבית, בלי לעשות כלום, כי לעשות משהו – משמעו לצאת החוצה, לפגוש אנשים, לתקשר איתם – ואת זה אני לא אוהב. אמנם לא חקרתי את הנושא ולא ראיתי אף אחד שאומר את זה בצורה מוחלטת, אבל מההיכרות שלי עם מתמודדים אחרים נדמה לי שזו נקודה משותפת להרבה מתמודדים עם נטיות הפוכות. אז למה זה קורה לי? למה אני כל כך סגור ומסוגר בתוך עצמי?
אני חושב שהתשובה לשאלה הזו היא שאני לא מרגיש בנח כשאני ‘עם החבר’ה’. אני מרגיש שונה. יש הרבה סיבות לזה, ועיקרן – שאני שמן ולגמרי חסר כושר, וכן, גם הנטיות ההפוכות. אבל אתם יודעים משהו – זה לא נכון. אמנם אני לא זוכר תקופה שבה הייתי בכושר, אבל אני יכול לומר בוודאות שגם בתקופה שלא הייתי מודע לנטיות ההפוכות הרגשתי ככה, ואני לא חושב שהסיבה לזה היא כי אני שמן. נכון, זה לא עוזר, אבל זו לא הסיבה האמיתית. הרי יש עוד אנשים שמנים, גם בסביבה שלי? וחוץ מזה, הרי לא לכל דבר שהחבר’ה עושים יש קשר לכושר, ואני מרגיש שונה אפילו כשסתם מפטפטים בחדר?
אתם בטח שואלים את עצמכם עכשיו – נו, אז מה התשובה? למה אתה מרגיש ככה? אז האמת היא שעל אף שחיפשתי, לא הצלחתי לחשוב על אף סיבה, או לפחות לא על אף אחת טובה. אני באמת לא שונה מאף אחד אחר (בעצם, אני כן, אבל כולנו שונים אחד מהשני – העניין הוא שאין הבדל משמעותי), ואני גם לא חושב שהחברים שלי חושבים ככה. נכון שיש לי צדדים שאני לא חזק בהם, אבל יש גם נקודות אחרות שאני כן טוב בהם – אני חכם, יש לי כישרון כתיבה (אני מקווה – נראה לי שאת האמת בנקודה הזו נגלה כשתהיה אפשרות להגיב לפוסטים, ודרך אגב – זה יקרה, בע”ה), יש לי כושר ארגון, יש לי כושר התמצאות, וכן הלאה (אני לא מנסה להיות גאוותן – זה חשוב, לכל אחד, להיות מודע – וזה אומר גם לחשוב – על הדברים הטובים שבו). זה נכון לגבי וזה נכון גם לגבי כל אחד אחר – כמו שאני לא אנטי-מושלם, ככה גם הם לא מושלמים. לכל אחד יש את הכשרונות שלו ואת החסרונות שלו, וכולנו שווים.
זו הנקודה המרכזית שאני רוצה להעלות הפעם – שכולנו שווים. אני צריך להחדיר לעצמי, לחזור ולשנן את זה שוב ושוב – אין שום הבדל ביני לבין החברים שלי. כולנו שווים ואני לא נחות מהם. אין לי ממה להתבייש. אני החלטתי שבחופש הזה, אני לא הולך לברוח משום מפגש חברתי. להיפך, אני אפילו איזום כמה דברים בעצמי. הקץ לשקע בספה! אני לא הולך לבלות את כל היום שלי בבית, מבודד מהחברים שלי, אלא אני אצא ואני אבלה איתם, ואני מקווה שגם אתם תנסו את זה. לדעתי זו נקודה מאוד חשובה. להיות מנותק מהסביבה, מנותק מהחברים שלי, זה רק גורם לי להיות יותר ויותר מופנם, להחביא את הרגשות שלי ואת מי שאני. אם אני מבלה עם חברים, אני יכול להשתחרר, לפרוק מתחים/כעסים וסתם לעשות כל מיני דברים שאני רוצה.
זהו להפעם, שיהיה לכם צום קל והתמודדות מוצלחת… להתראות, אריאל.
פוסטים נוספים:
