נופל וקם, נופל וקם
שלום ושוב ברוכים הבאים לבלוג של אריאל. השבוע שמעתי שיחה על נושא האמונה. הרב שדיבר סיפר על כנסיה שהייתה קרוב לישיבה שבה למד בתיכון (זה היה באמריקה, לא בארץ), שפעם הוא הלך לידה ביום ראשון ושמע את כולם צועקים בקולי קולות ובהתרגשות “אני מאמין, אני מאמין”. והוא סיפר שהוא חשב אחר כך למה לנו זה לא קורה? למה אצלנו האמונה היא לא כ”כ חזקה ומלאת התרגשות?
קרדיט Boians Cho Joo Young
אחרי שהם היו יוצאים מהכנסייה, הם בד”כ היו הולכים לבר בצד השני של הרחוב ומשתכרים. ואז הוא הסביר שכשהאנשים בכנסיה דיברו על אמונה, הם בעצם דיברו על נוחות. לכל אחד יש איזשהו איזור של נוחות שהוא נשען עליו, משהו שהוא סומך עליו כדי שיקל עליו את החיים, כדי שיחסוך ממנו את הצורך להתעמת מול המציאות ולפעול ע”פ ההיגיון. לחשוב בבהירות. הוא גם הסביר שביהדות אמונה היא לא ככה. אני לא זוכר בשם מי הוא אמר את זה, אבל רב כלשהו אמר: האמונה מתחילה איפה שהידיעה נגמרת. זאת אומרת, שאדם צריך לשאוף לדעת כמה שיותר. לא סתם להגיד: אני מאמין שיהיה בסדר, אני מאמין שאלוקים ידאג לי, אלא לחשוב, להתאמץ ולעשות כל מה שאפשר בכוחות עצמך. רק בשלב שבו נגמרת הידיעה, כשכבר בלתי אפשרי – מציאותית, לא רגשית (אני מתכוון כשבן אדם מתייאש) – אז מתחילה האמונה בה’. ברור שחייבת להיות אמונה, כי אנחנו לא יכולים באמת להשיג את המשמעות של אלוקים, אבל רק אחרי שאנחנו מבינים את כל מה שניתן להבין. כשהאנשים בכנסייה אמרו שהם מאמינים, זו לא הייתה אמונה אמיתית, כי אם כן הם לא היו הולכים מיד אחרי זה להשתכר, אלא חיים חיי טוהר, עזרה לזולת וכדו’. האמונה שלהם באה מתוך נוחות, כי זה התאים להם במצב הנוכחי לטעון שהם מאמינים. זה חסך להם דאגות ואפשר להם להמשיך לחיות ע”פ מה שמתאים להם.
למה אני מספר את זה? ובכן, הבנתי בעקבות זה משהו לגבי עצמי שאני רוצה לספר לכם. פתאום שמתי לב כמה אני, בחיים שלי, נשען על האמונה וסומך עליה, בורח מהמציאות ולא מתייחס למצבי בצורה כנה ואותנטית.
כבר סיפרתי בפוסט הקודם (מי שלא קרה אותו, מומלץ בשלב זה לעבור אליו ולקרוא אותו, ורק אז לחזור ולהמשיך) איך הדחקתי במשך שנים את המשיכה לגברים, נטיות הפוכות, כולל הסיפור הבולט מאוד לעין עם החברותא שלי. אז הבנתי כבר שההדחקה הזו היא בעצם לחיות בבועה. לא רציתי להפר את “שלוות” (אני כותב את זה בסוגריים כי החיים שלי לא היו באמת שלווים, אבל הייתה בהם נוחות מסוימת – נוחות של הכרה שזה המצב) החיים שלי ולהתמודד עם הצורך בשינוי, שהפחיד אותי, אז יצרתי לעצמי כל מיני אמונות – אמונה שה’ לא יעשה לי את זה, אמונה שזה רק שלב ביניים של גיל ההתבגרות, וכו’. פשוט לא רציתי להתמודד עם הנטיות ההפוכות, להשקיע, להתאמץ, לערער את היציבות הקיימת אצלי. המטפל שלי גם אמר לי משפט שמאוד הפחיד אותי. הוא אמר שהאמונה שלי בה’ היא מזויפת, ושעם ההתקדמות בטיפול גם היא תיהרס ותעלם. לא הבנתי מה הוא מתכוון, וזה הפחיד אותי. האמונה שלי בה’ הייתה באותה תקופה מאוד דומיננטית אצלי. אני אספר למה אני מתכוון: אני בא מבית לא הכי דתי, מה שמכונה “דתי לייט”. תקופת חטיבת הביניים הייתה בשבילי תקופה לא טובה. סבלתי הרבה מהצקות, מכות, קנטורים וירידות, ומאוד לקחתי את זה ללב. הייתי בודד, עצוב ובכיתי המון. ואז פתאום “גיליתי את ה'”. בשלב מסוים, אני לא זוכר אפילו למה, התחלתי לקרוא תהילים כל פעם שהציקו לי. הייתי בורח לפינה שקטה, יושב על הרצפה וקורא תהילים תוך כדי בכי. בשלב מסוים שמתי לב שכל פעם שאני מתרשל בקריאת תהילים ההצקות מתחזקות, והתחלתי לחשוב שאלו סימנים מה’. זה גרם לי להתחזק מאוד בעבודת ה’, וזה ליווה אותי במשך שנים. היום אני מבין שההישענות שלי על הקב”ה לא נבעה מאמונה אמיתית בכך שהוא כל יכול, ושהגעתי לעולם מתוך מטרה מסוימת שאותה אני יכול וצריך לבצע. האמונה שלי, ההתחזקות שלי, נבעה מתוך נוחות. היה לי קשה מדי להתמודד עם המצב הזה לבד, אז נשענתי על הקב”ה. במקום לנסות להתמודד בנטיות הפוכות ולהתגבר על הקשיים העדפתי לברוח ולומר שה’ כבר יטפל בזה. אני לא צריך לעשות שום דבר, ה’ ידאג בשבילי. אני רק צריך לשבת בצד, להיות פסיבי, ולחכות שהקב”ה יסיים את העבודה בשבילי.
אתם חושבים שזה הכל? שזהו, הבנתי את זה, אז עכשיו הכל בסדר? הלוואי, אבל מסתבר שלא. כששמעתי את השיחה שסיפרתי עליה למעלה פתאום הבנתי שאני עדיין עושה את זה. בזמנו לא חשבתי על זה, אבל גם ההתמודדות עם הנטיות ההפוכות היא מתוך אמונה. כל הזמן אמרתי לעצמי שאני אשתנה. זה חייב לקרות, הרי הקב”ה אסר את זה, וכתוב בפירוש שאין הקב”ה מעמיד את האדם בניסיון שהוא לא יכול לעמוד בו. חזרתי על המשפט הזה כ”כ הרבה פעמים בחודשים האחרונים. בחודשים האחרונים היו לי הרבה שינויים ותנודות שיצרו אצלי מצב של אי-ידיעה ואי-בטחון במצב שלי וביכולת שלי להתמודד ולהשתנות, ומאז אני לא מפסיק לומר לעצמי את המשפט הזה. עכשיו אני מבין שבעצם המשפט הזה זה בדיוק אותה אמונה מתוך נוחות שעליה דיברתי. במקום להשקיע, במקום לעשות את מירב המאמץ להשתנות, לא עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות, ופשוט סמכתי על הקב”ה. האמנתי שהוא יעזור, שהוא יוציא אותי מזה. הרי זה הוא שהכניס אותי לזה, לא? הוא לא היה עושה את זה אם לא הייתי יכול לצאת?! אז אני אצא. בלי השקעה, בלי מאמץ, בסוף אני אצא. איך? איכשהו, מה זה משנה?! זו לא בעיה שלי. ככה בעצם אמרתי לעצמי, ועכשיו אני מבין גם למה ההתקדמות שלי כ”כ מקרטעת. איך הוא יכול שלא לקרטע, אם אני לא משקיע את כל מה שאני יכול?
אבל זה לא הכל. לאחרונה החלטתי לחפש עבודה, כדי לממן את הטיפול בנטיות הפוכות שאני נמצא בו. אז התחלתי לחפש עבודה בעיתונים מקומיים, נרשמתי לכמה אתרי אינטרנט והתחלתי לשלוח קורות חיים. הייתה לי בעיה, כי קשה מאוד למצוא עבודה שאני אוכל להרוויח מספיק כסף בכדי לכסות את עלות הטיפול בנטיות הפוכות, שזה ממש לא מעט, וגם להמשיך ללמוד בישיבה (בכל זאת, אני לא רוצה לעזוב את הישיבה…). והנה פתאום קיבלתי תשובה מאחת ההצעות. הלכתי לראיון, שמעתי הרצאה, וגיליתי שמדובר בשיווק רשתי. לא הכרתי את זה כ”כ, אבל החלטתי ללכת על זה. זה היה נדמה לי ממש כמו מתנה משמים – עבודה שלא מצריכה הרבה שעות עבודה בזמן שנח לי, ושאני יכול להרוויח בה מספיק כסף. אחרי שסיפרתי את זה לשני חברים שלי, הם עשו כל מה שהם יכולים כדי לשכנע אותי שאני חייב – אבל ממש חייב – לעזוב את זה. בסופו של דבר הטיעון הסופי שלי היה – תאמינו או לא – כן, יכול להיות שכל מה שאתם אומרים נכון. לא בטוח, אבל אולי. אבל… ושימו לב לשרשרת שיצרתי: ה’ רוצה שאני אשנה את הנטיות ההפוכות שלי. אני לא מסוגל לעשות דבר כזה מסובך בכוחות עצמי, אני חייב טיפול בשביל זה. בלי כסף אין טיפול. בלי עבודה אין כסף. שלחתי הרבה קו”ח וזו התשובה היחידה שקיבלתי – אז כנראה שזה מה שהקב”ה רוצה שאני אעשה. הרי לא יכול להיות שהוא רוצה שלא יהיה לי כסף וממילא אני אפסיק את הטיפול ולא אשתנה, נכון? באותו זמן לא הבנתי את זה, אבל במבט אחורה (זה לא כ”כ רחוק) אני מבין שלמעשה נשענתי על האמונה, על הנוחות. במקום להתייחס לטענות החכמות וההגיוניות לגבי זה, להבין שזו לא עבודה שמתאימה לי, ולהמשיך לחפש עבודות נוספות, פשוט נכנעתי לעצלנות, לנוחות ולאמונה, ש”אמורה” לחסוך ולמנוע ממני דאגות ופחדים (ובסוף רק יצרה הרבה יותר). אז לקח הרבה זמן, אבל בסוף הבנתי שהעבודה הזו היא לא בשבילי, ועזבתי. זה עלה לי אמנם מעל 1,000 שקל, אבל זה מה יש… והנה, בסוף הגיעו עוד הצעות עבודה. ונראה לכם שלמדתי? לא ממש. עשיתי את זה שוב וחתמתי על הסכם שאני כרגע מנסה לצאת ממנו, נקווה שיצליח לי. אם נדמה לכם שאני פשוט בן אדם טיפש אם עשיתי את כל זה, אז דווקא לא. אני ממש לא טיפש, אני פשוט מאמין. וזה בדיוק העניין, שאני לא מוכן להתעמת עם המציאות ולהתאמץ, אז אני סומך על הקב”ה, ועל הרבה דברים נוספים, שהם כבר יעשו את העבודה בשבילי וידאגו שהכל יהיה בסדר. אז עכשיו אני צריך לעשות חושבים, ולהתאים את עצמי מחדש ע”פ ההבנה המחודשת הזו. אני מבין עכשיו את מה שאמרתי תמיד, אבל לא באמת חשבתי כך, שההתמודדות שלי תלויה בי, ורק בי, ושעליי להתאמץ ולהשקיע בהתקדמות ובשינוי, כי הרי בלי זה לא יהיה שום שינוי. אני צריך גם להגדיר מחדש את האמונה שלי. אני לא רוצה שתבינו אותי לא נכון, אני עדיין דתי, עדיין שומר תורה ומצוות ואפילו עדיין מאמין בה’, אלא שכמו שאמרתי בהתחלה – האמונה מתחילה איפה שהידיעה מסתיימת. אני לא יכול להשתמש באמונה כתירוץ להתעלם מהמציאות ולעזוב אותה. אני צריך להתייחס למציאות כמו שהיא והתמודד איתה. אני אספר לכם איך זה הולך לי בפעם הבאה. עד אז, אני מקווה שעזרתי במשהו (אני יודע שלעצמי הצלחתי לחדש כמה דברים עכשיו…) ושתהיה התמודדות מוצלחת… אריאל.
פוסטים נוספים:
