“אימא אבא יש לי משהו לספר לכם…”
jscreationzs – credit
הקשבה – לכאורה זו אחת הפעולות הפשוטות, היומיומית והשגרתית ביותר, שמתקיימת באופן שוטף ביחסינו מול העולם. מהרגע שפקחנו את העיניים בבוקר ועד הרגע ששקענו שוב בחלומות הלילה אנו מטים אוזן ומקשיבים לזולתנו. אך האם אנו פנויים להקשיב באמת לקרובים אלינו, לילדנו?
באו נחשוב רגע על הילדים שלנו, כמה פעמים אנחנו מכניסים את עצמנו לעמדת ה”מטיף בשער” כאשר הילד שלנו כבר מעיז ומשתף אותנו, כי אנחנו הורים, כי אנחנו יודעים, אמרנו כבר, כי ידענו שזה מה שיקרה, כי לנו הניסיון…
ומדוע שהילד שלנו ירצה לחזור שוב על אותה פעולה אומללה של שיתוף, אם זה מה שהוא מקבל מאיתנו? האם אנחנו היינו עושים זאת במקומם? כמובן שלא.
אם נתבונן נראה שההקשבה קשה לכולנו. היא דורשת מאיתנו להתרכז באחר ולא בעצמנו, לשים את עצמנו במקומו של האחר. כמו כן, היא דורשת מאיתנו להיות פתוחים למגוון של רגשות ומחשבות, ללא שיפוטיות. כהורים, ההקשבה היא קשה במיוחד בשל המעורבות הרגשית הגבוהה, שיכולה להתבטא בהשלכה ובחסימת תקשורת.
בנוסף כהורים קשה לנו להאמין לפעמים שהאזנה בלבד – ללא דיבורים, יעוץ והכוונה – יכולה באמת לסייע לילדינו. אנחנו מרגישים את הצורך לעשות משהו אקטיבי יותר על מנת לעזור להם.
מחקרים מראים כי הקשבה נכונה דווקא מטפחת אצל ילדנו, את ערכו העצמי, ומסייעת בחיזוק התחושה העצמית שלו כ’שווה’ באמת, ואף מחזקת את ההרגשה שדבריו, מחשבותיו ורגשותיו אכן ראויים. הקשבה נכונה מסייעת לו להרגיש שאינו לבד בעולם. היא מסייעת לו לארגן את מחשבותיו, ועשויה אף לעודד אותו לפרוק את פחדיו ואת חששותיו מהתמודדויותיו בחיים.
פוסטים נוספים:
